וידאו: גיא לרר חוגג שנה לצינור לילה

כבר כמעט ארבע שנים שגיא לרר, 32, מתחזק כמעט מונופול על תחום הסיקור הטלוויזיוני של הרשת בארץ, משבצת שהרוויח בעמל במהלך השנים האחרונות בשתי פינות פופולריות (אצל "לונדון את קירשנבאום" וב"חדשות השבת" של ערוץ 10, אצל אושרת קוטלר) ובתוכנית שהוא יצר ומנחה, "צינור לילה", שחוגגת בימים אלה שנה מוצלחת עד מאוד להיווסדה.

אבל כיצד הפך לרר לנציג האינטרנט בטלוויזיה שלכם? הרי עד לפני ארבע שנים הוא היה עוד צעיר ישראלי שעשה כסף מתמימותם של בריטים עם עור שמנוני בעסקי העגלות. ואיך הופכת תוכנית מגזין לילית לענייני רשת והמדיה הנלווית אליה, חצופה וקצבית ככל שתהיה, לאחד מהעוגנים הכבדים יותר של רצועת הלילה של הערוץ המשדר?

"הצופים פה הרבה יותר אינטליגנטיים מהקרדיט שנותנים להם", אומר לרר, "ופה בארץ תמיד נטו להתעלם מהם או לחשוב ש'אנחנו יודעים מה טוב לעם, אנחנו נקבע בשבילו מה הוא יאהב ומה לא'. הפטרונות הזו החליאה אותי, ולא סבלתי את זה כשנתקלתי בזה במהלך הדרך. אם אתה לא מספר סיפור מעניין וחושב שכמה כוסיות על המסך יעשו בשבילך את העבודה, אתה טועה. תן לקהל להחליט מה טוב לו ומה הוא רוצה, והוא לא יאכזב אותך".

"כן, ולא רציתי. נוח לי לעשות את הדברים לאט, וליהנות מהעבודה זה הדבר הכי חשוב לי כרגע. האמת היא שתוכנית שלמה היתה דבר שכל הזמן היה באוויר, ואני עצרתי את זה פעמיים. בהתחלה רצו שאעשה תוכנית של 20 דקות לפני המהדורה המרכזית, ואפילו עשיתי לזה פיילוט. אבל הרגשתי שזה עוד לא זה, ופשוט לא רציתי לעשות משהו שלא יהיה בדיוק בזמן. עוד סיבה שלא רציתי לעשות את זה, אגב, היא שרצו לקצץ קצת את התוכנית של לונדון וקירשנבאום בשביל זה, ועבורי התוכנית הזו היא בית המקדש. לפתוח באסטה בבית המקדש זה לא מכובד. לא יכולתי לחשוב שהתוכנית הזו שאני מעריץ תתקצר בשבילי".

"בית המקדש". "לונדון וקירשנבאום" (צילום: יוסי צבקר)

שידורי המהפכה

לרר נולד והתבגר בשכונת קטמון, בן זקונים שגדל כאוהד פנאטי של הפועל ירושלים בכדורגל ושותף בכיר בהקמת הפועל קטמון, קבוצת בבעלות האוהדים שנוצרה לאחר שצעירים כמו לרר מאסו בניהול הכושל של הפועל ירושלים והעתיקו את אהבתם לקבוצה חדשה ונקייה, שנרשמה בליגה ג' ומאז טיפסה שתי ליגות בתוך שלוש שנים.

אחרי שירות בשריון, החל לעבוד במועדון ההופעות הצוללת הצהובה בירושלים, "תקופה שבה התגלגלתי חסר כיוון, בטלן מארץ הבטלנים". אבל במהרה נמאס לו מהבטלה, ולרר פתח מחדש אתר שהוקדש לקבוצה האהובה עליו ועל אחיו, מי שהקים את האתר שהפך למעין ביטאון של האוהדים. בהמשך החל לעבוד במקומון הירושלמי "ירושלים", שם כתב כשנה עד שעבר לערוך במקומון התל אביבי של ידיעות תקשורת. "הגעתי לעיר ולא ידעתי כלום", הוא אומר, "ממש כלום. פעם אמרו לי שצריך סלב לאיזשהו שער, ואני שואל, 'מה זה סלב?'. לא ידעתי מה פשר המילה. הם היו בטוחים שאני צוחק".

לפני כמה שנים ישב לרר בביתו במהלך אחד החגים, צפה בטלוויזיה וראה קטע על כריס קרוקר, המעריץ של בריטני ספירס, שזעק בסרטון היוטיוב המפורסם “!Leave Britney Alone”. לרר מדבר על מה שקרה לו במונחים של כמעט הארה דתית.

"באמצע הצפייה פשוט הבנתי משהו", הוא אומר, "הבחור הזה הוא מעריץ. הוא לא האמן אלא רק מעריץ אחד מיני רבים, אחת מאותם נקודות צווחניות שאתה רואה בסרטים של הביטלס כשהם יורדים מהמטוס. ופתאום הכל מתהפך, והמעריץ הפך ללב העניין. הרי מי זו בריטני ספירס בשבילי? כלום, היא לא מעניינת אותי. אבל כשראיתי את כריס קרוקר, הוא ממש עניין אותי וחשבתי שאם סדרי עולם מתהפכים בנוגע למשהו כל כך קטן דבילי, אז בטח ובטח שהם עוד יכולים להתהפך בעניינים חשובים באמת. חשבתי שאני מזהה סימן למהפכה תרבותית גורפת. בתמימותי חשבתי שזו תהיה רק מהפכה תרבותית, אבל מתברר שהיא גם הפכה למהפכה פוליטית ומדינית, משהו ששינה ומשנה את העולם באופן דרסטי כל הזמן".

משם הובילה הדרך אל הפינות אצל "לונדון את קירשנבאום" ובחדשות עם אושרת קוטלר, ופתאום מצא את עצמו לרר במשבצת מומחה הרשת המקומי, ועוד אחד ששותף באופן פעיל במהפכה שהוא מסקר. פרשת החייל המרקד, לדוגמה, נחשפה בסרטון שבו נראה חייל צה"ל רוקד ליד עצירה פלסטינית כפותה. לרר ו"צינור לילה" היו הראשונים שהראו את זה, והפרשה זכתה להד עולמי ואף הביאה את ראש הממשלה לצאת בהודעה גינוי מיוחדת.

"האייטם על החייל המרקד הוא האהוב עליי, אין ספק", הוא מספר. "CNN, BBC, כולם כיסו את זה ונתנו לנו את הקרדיט. גאווה גדולה למערכת של 'צינור לילה'. יום אחר כך אני יושב ורואה איזה אייטם על חתול, ועורך המשנה נכנס אליי לחדר ואומר לי 'קח, הגיעה התגובה הרשמית של ראש הממשלה על הסרטון שחשפנו אתמול'. איזה כיף, בעיקר כי השילוב הזה בין המבדר והחשוב לא עושה לאנשים בחילה. להפך".

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

פנאי פלוס:

• נכנסים לאווירה: קלטות הסקס של הכוכבים
• כוכבת "ניקיטה" היא מגה בייב קשוחה
• 8 השירים הכי סקסיים שיש
  

__________________________________________________________________________________________________________________________________________

דבר עם הסוכן שלי

בוא נדבר לרגע על הפרצופים שהתגלו ב"צינור לילה" במהלך השנה האחרונה.

"אני חש גאווה גדולה בעניין הזה, כי המעורבות שלי בהבאתם היתה גבוהה וזה פשוט כיף. הם כל כך צעירים, ממש הנבחרת מתחת לגיל 21, ולא ידעתי שהצד הפדגוגי של העבודה יהיה כזה כיפי.ירדן הראל ושי־לי שינדלר, למשל, הן הצלחה גדולה, וכל כך היה קל להן ליפול למשבצת הדוגמגישה, אבל הן לא נפלו לזה: הן כותבות לעצמן, יוזמות המון ולא עושות לי חשבון בכלל, שזה הכי טוב".

"תרשה לי לצטט את הרב אורי זוהר שאמר בשעתו, 'אני מקדים את המודה'. רק ההיסטוריה תשפוט אותי, ובינתיים אני מודע למה שאומרים ויודע ששי־לי וירדן לא לבד. חוץ מזה, הטלוויזיה מלאה באנשים שמתלבשים יפה, למה צריך עוד אחד? וברצינות, אני עובד על זה".

אתם חברים גם מחוץ לעבודה?

"כן. עם שי־לי אני עושה דרינקים מדי פעם. עם ירדן יש בעיה כי היא לא שותה, אז היא גוררת אותי לבתי קפה בקטע של סלט וקפה. אבל אנחנו בהחלט עובדים על זה. הבנות הן גם מין אלטר אגו שכזה, שעושה את כל הדברים שאני לא אוהב להתעסק איתם: האירועים שצריך ללכת אליהם, ההתארחות בתוכניות אחרות, כל הצד הרכילותי והטאלנטי של העבודה שאני פשוט לא אוהב להיות חלק ממנו, שי־לי וירדן לקחו את זה על עצמן והן עושות כך את השירות היחצני לתוכנית. בלעדיהן, אני הייתי צריך לעשות את זה, ובמצב כזה פשוט הייתי פורש. באמת. אין לי את הכישורים לזה. אין לי אפילו סוכן".

אתה רציני?

"באמת, אין לי סוכן, אני לבד ברמה הזו מול הערוץ ובכלל. אבל הקטע של הבית, של המקום האחד, נורא חשוב לי. כמעט כל הצעה שמגיעה אליי לפרויקטים במקומות אחרים אני פוסל, כי אני בערוץ 10. שם קיבלתי את ההזדמנות הראשונה שלי, ואני נאמן במובן הירושלמי, השכונתי של המילה. אני מרגיש שזו תהיה חוצפה בשבילי ללכת למקום אחר, גם אם התנאים מדהימים, וגם אם אני יוצא קצת נאיבי אני יכול לומר לך ששם אני נשאר, מבחינתי, כל עוד אף אחד לא פוגע בתוכנית שלי. ואתה יכול לצטט אותי".

"צינור לילה", ראשון־חמישי, 24:00, ערוץ 10

*הראיון המלא עם גיא לרר, בגיליון השבוע של פנאי פלוס