הדפסה
לכתבה באתר
מתוך אין ספור דרכים להצליח אני מזהה שתיים עיקריות: הראשונה, מהירה ומטאורית. השנייה, תוצאה של תהליך ארוך ואיטי. אני נמנית עם הסוג השני. שום דבר בחיי לא הושג בדרך המהירה וכפי הנראה, הדרך עוד ארוכה.
לצידי, בבית הספר היסודי, ישבו ילדים שהיה ברור לכולם במה הם הכי טובים, מין ילדי פלא שבאו לעולם עם מטען עתיק ומוקדם של כישרון מובהק. דרכם הייתה סלולה עוד לפני שהיו מספיק בוגרים כדי להרהר במושג "דרך".
במהלך השנים שמעתי שהם אכן עושים נפלאות. הילדה עם הכישרון לריקוד אכן רקדנית מקצועית בלהקה מבוקשת באירופה ומופיעה בכל העולם. הגאון במדעים מחזיק היום משרה במשרד הביטחון עם משכורת של שש ספרות והילד שאף פעם לא הביא סנדוויץ' סטנדרטי עם מיונז ופסטרמה, אלא באגטים מפוארים שתכולתם נראתה כמו ציור, חולש על רשת מסעדות מצליחה בדרום תל אביב.
דוגמאות לכאן ולכאן
מתת הכישרון, על פניה, לא יכולה להיות משהו רע, אבל יש כמה דוגמאות להצלחות מטאוריות הרבה יותר מחבריי לכיתה, המאופיינות בתנועה מהירה וקיצונית: ג'יניס ג'ופלין, קורט קוביין, ג'ים מוריסון ואחרים.
בהתחשב בהיסטוריה, סופה הטרגי של איימי ויינהאוס היה כמעט בלתי נמנע. נדמה שמשבצת ה"כישרון הגדול שינסוק במהרה ויתרסק" קיימת תמיד -- בכל דור בא מישהו אחר למלא אותה והולך בה עד סופה המר והידוע מראש.
במשבצת המקבילה יש את האמנים שעושים דרך ארוכה: אהוד בנאי, לדוגמה, לא חשב שהוא מוכשר מספיק להיות מוזיקאי. רק בגיל 34 המאוחר יחסית, הצליח יחד עם חבריו הפליטים, להקליט את האלבום הראשון ורק שש שנים מאוחר יותר זכה להצלחה מסחרית. גם שלמה ארצי הוא מהצועדים למרחקים ארוכים; למרות שהפך לכוכב בן לילה כשזכה בפסטיבל הזמר בתחילת שנות השבעים, לקחו לו שמונה שנים וארבעה אלבומים כושלים לפני שהוציא את "גבר הולך לאיבוד" – אלבום הסולו הראשון שהצליח.
הקליפ לשיר "גבר הולך לאיבוד" של שלמה ארצי
במפה העולמית ישנן עוד עשרות דוגמאות, כמו ברוס ספרינגסטין, שזכה לאהדת הקהל רק כשהוציא את אלבומו השלישי, לאונרד כהן, שבנה את הקריירה שלו אבן על אבן כמו בניין ניו יורקי ועוד.
ההמתנה לא פשוטה
הטבע לא סובל חוסר איזון. הקצוות לעולם ייפגשו ואחרי כל גאות יבוא שפל. גלי ים שמתהווים בעוצמה ובמהירות, בהכרח יקרסו באחת.
אנחנו, ילדיו של הטבע, יכולים ללמוד משהו חשוב על תנועתנו שלנו מצפיה בו. התנועה בגדול מכילה את כל הפרטים הקונקרטיים – ווינהאוס אכן הייתה מכורה לסמים קשים, שסיכנו את חייה -- אבל גדולה מהם ואפילו מכתיבה אותם. זה יהיה נאיבי לחשוב שלו הלכה לגמילה, היתה מזדקנת בשלווה ובנחת בפרבר בורגני. השימוש בסמים היה רק השלכה אחת של אישיותה הקיצונית. בשביל להציל את עצמה היא נדרשה להשתנות מן הקצה אל הקצה.
כיצורים תבוניים יש לנו יתרון ואנחנו יכולים לווסת את התנועה שלנו מתוך מודעות. למתן את המגמות בחיינו באופן יזום, למנוע מצב של הכל או כלום, לסלול לפחות שביל אחד בו מתקיים תהליך התקדמות איטי וסבלני, עקב בצד אגודל, כדי שלא נשתעמם ונשתגע.
שורש המילה סבלנות הוא סבל וההמתנה מאוד לא פשוטה. עבורי, כטיפוס תזזיתי וקופצני, שתחומי העניין שלו מתחלפים חדשות לבקרים, גם הפנמת חשיבותו של התהליך היא תהליך. ככל שהזמן עובר אני מבינה שהשקעה לטווח ארוך עשויה להיות מתגמלת יותר. חברתי הטובה נוהגת לכנות את זה "מתנות מהתהליך" או כמו שאהוד בנאי הפליא לתאר זאת בשירו "אני הולך": טוב ללכת כל יום קצת...עד שתגיע".
הקליפ לשיר "אני הולך" של אהוד בנאי
צידה לדרך: "ההצלחה היא מסע, לא יעד" (בן סוויטלנד)
פוסטים נוספים של שמרית גאון: