הדפסה
לכתבה באתר
ההחלטה איך למות משקפת במובנים רבים את ההחלטה איך לחיות. מדובר בבחירות קיומיות שבהן האופי והערכים של האדם מכתיבים את סגנונו הייחודי, את העדפותיו ואת מורשתו.
הבחירה בחיים מנוסחת ביהדות כמצווה: "הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים – לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ" (דברים ל: י"ט). המצווה מלמדת שלמרות שהן החיים הן המוות ניתנו לאדם, עליו לבחור בחיים. משתמע ממנה שלחיות ולבחור בחיים זה לא אותו הדבר, שלא כל מי שחי אכן בחר בחיים, שלחיות מתוך הרגל שונה מלחיות מתוך בחירה, שמדובר בשני עניינים נפרדים בתכלית.
לעומת הבחירה בחיים, הבחירה במוות נתפסת כלא מוסרית. התאבדות אינה מוסרית (הן מצד הבוחר למות הן מצד מי שמסייע לו, אם יש כזה), כי היא מבטלת את הבחירה בחיים. הקביעה שלבחור למות זו פעולה לא מוסרית מנומקת בסתירת המצווה לבחור בחיים, ובנימוק של איסור על פגיעה בקדושת החיים. כלומר, איסור לגעת במה שלאף אדם אין זכות בחירה בנוגע אליו. שכשם שאף אדם לא בחר להיוולד, כך אסור שלאף אדם תהיה הבחירה איך ומתי והאם למות.
אלא שאפשר לראות את הבחירה למות כזכות מוסרית: לקיחת אחריות על חיי ועל איכות חיי, אחריות שלא להיות נטל על אחרים, בחירה לומר לא לסבל, בחירה שרואה בחיים ללא בחירה חיים חסרי ערך, חיים שאינם חיים, בחירה שרואה בחיים חסרי תודעה חיים שלא ראוי לחיותם.
אין מדליות על בחירה בחיים
אפילו אם נקבע באופן חד משמעי וגורף שההחלטה לשים קץ לחיים אינה מוסרית, גם אז לא בהכרח הסתיים הדיון. לאחר הדיון המוסרי נותר פתוח הדיון הקיומי, שעוסק בהחלטות ובחירות של בני אדם, גם אם מדובר בהחלטות לא מוסריות. בתי הסוהר ומקומות רבים נוספים מלאים באנשים שפעלו באופן לא מוסרי. חייהם של אנשים אלה לא נגמרו, וכך גם הדיון בחיים אלו לא מסתיים. יש מקום לדיון שעוסק בשמשמעות של החלטות ובחירות, גם אם הללו אינן מוסריות. מכאן ברור שלא כל משמעות חיים היא מוסרית.
התאבדות לעיתים מגונה כחולשה, "שבירה" מול קושי החיים. אך אין ברגיל חלוקת מדליות על עצם הבחירה בחיים. לא משבחים את מי שבחרו בחיים. אנו מונחים לחשוב שהחיים הם מתנה שקיבלנו. זה אולי נכון, אך החיים הם גם הקושי, בחיים עצמם טמונה גם ברכה וגם קללה. המוות אף הוא זוכה לכפילות כזו, לפעמים המוות הוא האיום המפחיד ביותר ולפעמים הוא שינה ארוכה ומבורכת שיש בה גאולה מעונשם של החיים. ובכל מקרה, היה זה וודי אלן שאמר שיש דברים יותר גרועים מהמוות, למשל: לשבת שעה עם סוכן ביטוח.
דווקא כשאנו מחוייבים לחיות, אין בחירה. כשחל איסור מוחלט לקחת את חיינו, אין בחירה. דווקא התפיסה המוסרית שקובעת באופן נחרץ שאין לאף אדם הזכות ליטול את חייו בידיו, שחייבים לחיות, דווקא היא, כך אומר ניטשה, אוייבת לחיים, זועמת ונקמנית כלפי החיים עצמם. כי החיים אינם דבר גלוי, החיים זה מה שמסתתר, נחבא מאחורי תדמית, אמנות ואחיזת עיניים. החיים הם כוח סמוי רוחש וגועש, מערבולת יצרים ותשוקות. ויותר מכך, "החיים הם מיסודם משהו בלתי-מוסרי". ובזאת הסכנה הקיומית, שדווקא מי שמקשיב לציווי המוסרי מתרחק מהחיים, מתרחק מהאינסטינקט, מהיצר.
החיים הופכים לאמנות
לבחור למות, להחליט מתי ואיך יסתיימו החיים, זוהי בחירה מתוך החיים. זו אמנם בחירה לסיים את החיים, אך אם המוות הוא הסוף המוחלט, החור השחור שבולע לתוכו הכל, אזי כל עוד בוחרים, כל עוד ישנה בחירה, זה לא המוות הזה אלא חיים. משמעות הבחירה למות מלמדת רבות על האופן שבו אדם בוחר לחיות את חייו. היא מלמדת על ערכים מקודשים של שמירה על כבוד עצמי, הימנעות מסבל, זיהוי החיים בעלי הערך עם תודעה חיה ומודעת לעצמה, עם יכולות ממשיות לפעולה ולהכרעה.
במובנים אלו, הבחירה למות היא עוד בחירה בשרשרת הבחירות שבתוך החיים. זו עוד הכרעה בנוגע לשאלה איך לחיות. הבחירה בחיים, לפי ניטשה, היא אמירת הן קדושה. משמעה הוא להגיד כן גם לרגעים הרעים-קשים. לקבל את הטוב ואת הרע, את השמחה ואת הצער, את ההנאה ואת הסבל. בנקודה זו החיים הופכים לאמנות. זהו ערכם הגבוה ביותר. אפשר שגם מי שבחר בסופו של דבר למות, הפך את חייו, במובן זה, ליצירת אמנות.
שדרן גל"צ עדי טלמור, שבחר לשים קץ לחייו בשבוע שעבר, לא רצה הלוויה, אבל הציע לאוהביו וחבריו לחלוק לו כבוד אחרון ב"יום חמישי לקראת ערב, על הטיילת של תל-אביב, ליד מסעדת רפאל. אפשר להדליק נרות נשמה, לקרוא פרקי תהילים ואם מותר -- גם לתקוע בשופר, להניח פרח או שניים לשיר ולנגן בגיטרה".
ד"ר תמי אילת-יגורי, מרצה בחוג לפילוסופיה ב"אוניברסיטת תל-אביב" וראש המסלול לבריאות הוליסטית ב"שלוחת אוניברסיטת לסלי בישראל", מרצה ב"קתדרה" על משמעות חיים.