הדפסה
לכתבה באתר
מאז שהתחילו לצוץ האוהלים הראשונים התחלתי ללכת בראש זקוף. ולא רק בגלל הגאווה שאני חשה כלפי הצעירים שהתחילו להשמיע קולם במקום להסתפק בתלונות וייאוש. אלא גם בגלל שהפסקתי לחוש בושה מול ילדי.
בשנה האחרונה התביישתי הרבה פעמים. התביישתי כשאמרתי לבתי בת ה-12 שלא אוכל לשלוח אותה לשלוש קייטנות; שלא נחגוג בת מצווה ברוח עירנו גבעתיים - גם במועדון, גם במסעדה וגם בטיול ליורודיסני; התביישתי כשאמרתי לבני בן ה-16 שלא אוכל לממן מורה פרטית לחשבון וגם לאנגלית; שלא ניסע השנה לטיול, ושאני לא חוסכת להם לדירה.
וילדים הרי רואים הכול ולכן היו ערים גם לפה הקפוץ שלי כשגיהצתי את הוויזה בשביל לקנות ספרי לימוד, לחיוורון הקל שפשט על פני כשאמרו לי כמה עולה יישור שיניים ולאופן בו ניסיתי לגרור עוד קצת ועוד קצת את התשלום החודשי לחוג ההתעמלות.
למה התביישתי לומר שאין לי? הרי כל מי שניסה בוודאי יודע שלהגיד 'אין לי' זה דווקא משחרר ומעורר גאווה על כך שאתה יודע לשים גבולות ולחנך. בהחלט הייתי גאה במסר החינוכי, אבל התביישתי שאין לי, כשלכולם נראה שיש.
כי עד שקמו האוהלים, נראה היה שכולם ספונים בפנטהאוזים שלהם. אם היה גילוי לב בין אנשים הרי שהוא היה כשהם פרשו אחד בפני השני כמה עלו להם הבת-מצוות, והחתונות, ואם היתה סולידאריות – הרי היא הייתה מבוססת בעיקר על העובדה שבשביל לעשות שופוני צריך קהל.
וראיתי איך שככל שילדי גדלים, כך הם מבינים פחות ופחות למה דווקא לנו אין. הרי יש להם שני הורים – אבא רופא ילדים– גנטיקאי בכיר ומוערך ואמא עיתונאית במגזין בריאות, שרכשו תארים אקדמאים ועובדים מהבוקר ועד הלילה, באופן כמעט סר-טעם. והנה אנחנו כישלון כלכלי.
ראיתי איך הם מסתכלים עלינו, ובודקים מה הם צריכים לעשות אחרת, כדי שהם לא יהפכו לעבדים קשי יום שמקדישים את כל משכורתם לקניית אוכל ב"רמי לוי". אולי זה בגלל שלא התמקחתי עם המוסכניק ושילמתי לו מיד את מלוא הסכום שביקש? אולי בגלל שקניתי שמלה ואני עכשיו לא זוכרת כמה היא עלתה? כמובן שכשני מתבגרים, הם העלו גם את ההשערה שחסרים לנו חלקים מסוימים במוח.
ולכן, בפעם הראשונה שדיברו ברדיו על מחיר הקוטג' ועל כך שאנשים מתקשים להתמודד עם יוקר המחיה, הגברתי את הווליום, כדי שישמעו את זה גם במושב האחורי. קריינית החדשות דיברה על כך שהמעמד הבינוני אינו יכול יותר לחסוך כסף לילדיו, וקולה נשמע חזק וברור ברחבי האוטו שלי. 'אתם שומעים?' אמרתי והתחלתי להרים את הראש: 'לאף אחד אין כסף'. 'זה לא אנחנו.'
כשכל המדינה נמלאה אוהלים ידעתי שכעת הילדים שלי יכולים להבין, שלא אני הכישלון, המדינה היא הכישלון. כך שמבחינתי, המהפכה הזאת כבר הצליחה. עבורי הצעירים האלה השיגו ניצחון במלחמה על הבית.