אני לא נראית טוב בזמן האחרון, ותתפלאו, זה יחסית חדש לי. תמיד הייתי מסוג השמנות שקלישאת ה"איך לעזאזל הרשית לעצמך לדפוק את הפנים היפות האלו עם הגוף הזה?" תקפה לגביהן. יש לי פנים שוות, או לפחות היו לי, אבל לאחרונה אף אחד מהאיברים לא זורם כראוי. השיער מדובלל, האף התעקם, העיניים התקמטו ואני כמעט בטוחה שהשפתיים שלי, שהיו פעם נזר בריאתי, סט דובדבנים משורבב, הותכו ברבות השנים לקערוריות מרמור מביכות.

 

אין טעם להתכחש, גם אותי, ממפוטמות ולבנבנות מעמד הביניים העמלני, הכניע לו"ז ההישרדות הבלתי נלאה הזה. לך זה כואב בכיס, דפני, לי זה כואב באפידרמיס. אני מחליקה את האפרו האשכנזי שלי במכשיר ההוא שכולנו קנינו בדוכן בדיזנגוף סנטר, מעמיסה שכבות איפור פרימיום ללא הכרה, והכול לשווא. אותם השטיקים שבעבר הצליחו לעורר בי תחושה מסוימת של סיבולת לב ריאה כלפי עצמי, לא צולחים עוד את דמות הפוחלץ נפוח הלחיים שניבט אליי מהמראה. כל שנותר לי הוא להתעודד בידיעה שמעולם לא היה טרנדי יותר להיות כונפה.

 

כן, הוא שוב איתנו - הכיעור חזר להיות היפה החדש. ולמי שלא מעודכן ברזי האבולוציה של מה שנתפס כמהמם בעולם האופנה - כל כמה גלגולי חיים חוזר לחיינו טרנד המראה הכעור והווירדי. בכל פעם כזו גל של דוגמניות עקומות ונטולות פרופורציה בפנים עולות לגדולה, מזכירות לכולנו שיותר משעולם האופנה אוהב לפזר גלאם, הוא מנסה להימנע מלמות משעמום. ומה יותר משעמם מפנים יפות, סימטריות ונקיות מפגמים.

 

 

הדוגמנית לינדזי וויקסון. שיני ארנב (צילום: gettyimages)
הדוגמנית לינדזי וויקסון. שיני ארנב (צילום: gettyimages)

 

 

זה כבר כמה זמן שאיברים עקומים / מעוותים / פגומים / חייזריים הפכו לחלק בלתי נפרד מהאסתטיקה הנשית השלטת במדיית האופנה. קחו למשל את הרווח בשיניים, לכאורה פגם שעלול לייצר הבעה תינוקית מעוקמת, שהפך בשנים האחרונות לתו תקן נחשק, בעיקר הודות לאיט-דוגמנית לארה סטון, הג'יזל הבלתי מעורערת של השנים האחרונות. לא אתיש אתכם בדיבור על השירות שליידי גאגא עשתה לטרנד הכיעור העצמי כאג'נדה, שכן לשמחתי, היא בהחלט לא הייצוג הסלבריטאי היחיד שעף על השיטה.

 

אני לא מתה על טילדה סווינטון. כלומר, אני יכולה להבין איך מעצבים כמו היידר אקרמן רואים בגזרת הלולב המתריסה שלה קולב ראוי לדגמים ההירואיים שלהם, אבל לי פשוט קשה להתחבר לאישה שכל כך בטוחה שהיא מהממת, עד שהיא מרשה לעצמה להיראות כל כך ארטיסטית בציבור.

 

על מנת להמחיש לנו בדיוק עד כמה היא מחויבת לקונספט של אופנה כאמנות לכל דבר, הצטלמה סווינטון לגיליון אוגוסט של המגזין W, כשהיא נכנסת לדמות שניתן להגדיר כעוץ לי גוץ לי של המאה ה-21: קרחת מנצנצת, איפור חיוור וחולני, ושמלות נפוחות באדיבות הקולקציות המפחידות ביותר של חורף 2012. סווינטון לרגע לא נראית כוסית בצילומים האלה, וזה ממש לא מזיז לה. נכון, מטרת ההפקה היתה לקדם מותחן חדש כלשהו שבו היא משתתפת, מה שאולי מצדיק את הקריפיות הלא מצודדת, ועדיין, טילדה, קבלי אוסקר על ההקרבה.

 

אפילו חברת האיפור מאק הבינה זה מכבר שהדרך היחידה לעורר את רגשות הציבור שבע קרבות הביוטי, היא להחזיר את הלא סקסי לפרונט. את הקמפיין החדש של המותג מובילה הצלמת האמריקאית האיקונית סינדי שרמן, שידועה בנטייתה לחבור לעלובי החיים על מנת לייצר דיוקנאות גרוטסקיים. שום דבר בקמפיין החדש של מאק לא זועק "יפי את עצמך", להפך - עמודי הקמפיין מציגים את שרמן בדמות ליצנית, זקנה וכעורה להגחיך.

 

 

קייט מוס על שער ווג הבריטי, אוגוסט 2011. חזרה לגזרות שנות ה-40
קייט מוס על שער ווג הבריטי, אוגוסט 2011. חזרה לגזרות שנות ה-40

 

 

גם בגזרת הבגדים עצמם לא נרשמת לאחרונה הקלה בעומס הכיעור. הבחירה בשנות ה-40 כאחת ההשראות המרכזיות לקולקציות חורף 2012 לא עושה חסד עם הפיגורה המקומרת של המין הנשי. גזרות הקופסה והביצה מנופחות השרוולים, למשל, מסוגלות להעניק גם לחטובה בנשים לוק של שחקן בייסבול, וחצאיות העיפרון באורך מידי, שמאיימות להשתלט על המלתחה, יחסלו סופית את הסיכוי למצוא בעל בעונה הבאה.

 

אבל האמת היא שמגמת ההתכערות בעולם האופנה לא באמת יכולה לנחם אותי, פשוטת עם אקראית שכמותי. כפי שאמרתי, מדובר באג'נדה של קליקת משועממים שראו יותר מדי נשים יפות מתחת לתאורת הסטודיו המחממת שלהם, ושוב מתחשק לה לגוון. אל תטעו לרגע, אתן לא באמת יכולות להרשות לעצמכן עכשיו להיראות כמו ליידי גאגא.

 

 

איימי וויינהאוס. עולם אופנה אימץ את המראה המוזר (צילום: gettyimages)
איימי וויינהאוס. עולם אופנה אימץ את המראה המוזר (צילום: gettyimages)

 

 

הכיעור הטרנדי נועד בעיקר להדגיש עד כמה ניתן להפוך אפילו את המפלצת הדוחה ביותר לזוהרת ונחשקת מבעד לשטיפות פילטרים מחוכמות וסטיילינג מהודק. זה כיעור סטרילי. כזה שרוצה לומר "תראו עד כמה נמוך אפשר להוריד יפהפייה כמו טילדה סווינטון, והיא עדיין תישאר נוטפת אפיל". זה כיעור לעשירים שיכולים להרשות לעצמם להתכער לשם האמנות. זה לא כיעור שיעזור לנשים שהטבע לא היטיב עמן להרגיש טוב יותר עם עצמן. יש לו, לכיעור הזה, גבולות ברורים, והם עוברים בדיוק במקום שבו נסגר המגזין ונפתח הרחוב. הקבלה של המכוער בתעשיית האופנה לא נובעת מהרצון לחבק את הפגום והחלש, אלא בעיקר ממצוקת חומרים קדם עונתית.

 

כשעולם האופנה יתעייף מהחינגה הנוכחית של חורבן היופי הישן, על פיו כל שיערה ושן צריכות להיות במקום, אנחנו נצטרך לשוב ולעמול כדי להיות מושלמות ללא רבב. נותר רק לקוות שעד אז השפתיים שלי יתאפסו על עצמן.