הדפסה
לכתבה באתר
זה התחיל בסימנים לא מדאיגים. בהתחלה הייתי צריכה לצבוע את השיער לעיתים קרובות יותר, בגלל שבאמת גדלו לי שלוש שערות לבנות. בהמשך, ארי פולמן, שמבחינת גילו יכול היה להיות אבא שלי, נראה לי מושך. אחר כך מצאתי את עצמי יושבת בימי שישי עם בן זוגי בסלון, שנינו עייפים מדי כדי לצאת למסיבות וקוראים כל אחד את הספר שלו.
לעזאזל, הבנתי, אני מבוגרת. כמישהי שחטפה משבר גיל 10 וגיל 20 היה צפוי למדי שאחטוף את משבר גיל ה-30 (למרות שיש לי עוד כמעט שנתיים).
אני מוצאת את עצמי מסתכלת אחורה בחשש ותוהה: האם עשיתי כל מה שרציתי עד כה? האם התקדמתי מספיק בקריירה? האם מצאתי את אהבת חיי האמיתית? האם הספקתי לצאת למספיק מסיבות ולקום בבוקר עם ניחוח של מסיבת חיילים וכאב ראש הולם (התשובות הן כן, כן וכן).
עבודה במשרה מלאה
אבל אם הכל הולך כמו התכנית -- למה אני כל כך מודאגת מציון הגיל המתקרב? התשובה היא שאני ממש לא יודעת איך אמורים להתנהג מבוגרים. אלי, חברתי לז'אנר המאיירות שגם כותבות בלוג, הגדירה את זה יפה בבלוג שלה "היפרבולה וחצי": להיות מבוגר זה עבודה במשרה מלאה. צריך לשלם את החשבונות בזמן, להיות אחראיים, לעמוד בלוחות זמנים, לקבוע פגישות, לדאוג לבריאות, לנקות את הבית וכל זה בלי לכלול דברים חשובים כמו עבודה, משפחה וחיים חברתיים.
לי תמיד יש את הרושם שאני מפספסת אחד מהם. אם הבית נקי ובוהק, סימן ששכחתי להגיע לפגישה היום בבוקר. אם שילמתי חשמל בזמן, זה אומר ששכחתי להוציא את הכלב. אם הספקתי לבקר את ההורים ביום שישי -- אין מצב שיהיה לי כוח לצאת ולהפגש עם חברים בערב.
בתיכון ובתואר הראשון למדתי הרבה ספרות, אמנות והיסטוריה, אבל יש לי תחושה שמלווה אותי זה שנים שאת כישורי החיים הבסיסיים לא למדתי. איך מכריחים את עצמנו להיות אחראים? איך שולטים ברגשות שלנו ומתנהגים בצורה שקולה והגיונית? ולמה, למה צריך לסדר את המיטה בבוקר אם גם ככה חוזרים אליה בלילה?!
לחיות את הרגע
אף פעם לא הסתדרתי עם שינויים, אבל השינוי הזה עובר עלי בעל כורחי והגיוני שאני מגיבה אליו בדרך היחידה שאני מכירה -- היסטריה.
כמו תמיד, אני מנסה לומר לעצמי שצריכים לחיות את הרגע, ליהנות מהדרך ועוד כל מיני מסקנות חשובות שכתבתי עליהן בטורים קודמים ולמדתי בשנים האחרונות, אבל איך אפשר ליהנות כשיש כל כך הרבה דברים ללמוד ולעשות?
אומרים שגיל זה רק מספר. אבל כידוע, 30 הוא מספר קצת יותר גדול מ-15. נראה לי שהדרך היחידה שבה אני יכולה להירגע היא לשכנע את עצמי שאני מוכנה. אני מתנהלת די בסדר בתור מבוגרת, גם אם לא בדרך המושלמת שהייתי רוצה. ואני מניחה שחלק מהעניין של להיות מבוגר, זה לקבל את העובדה שהחיים לא תמיד מסתדרים בדיוק כמו שרצית.
צידה לדרך:
אל לו לאדם להניח לשעון וללוח השנה לעוור את עיניו מלראות שכל רגע ורגע בחייו הוא נס ומסתורין. (ה.ג.וולס)
פוסטים אחרונים של נועה ליברמן-פלשקס: