ב"משקפת", תוכנית הרדיו היומית שלי במהות החיים, התלוצצנו על מלחמת הקיץ ש"הובטחה" לתושבי ישראל: לאור העובדה שכל המדינות העויינות אותנו עסוקות במהפכות פנימיות עקובות מדם ובהתחשב בגל המחאות המתפתח אצלנו, עושה רושם שאין לאף אחד מהצדדים משאבים וכח לצאת לקרב מחוץ לגבולותיו. ההתעסקות של כל המדינות בענייני פנים מרחיקה את ההתעסקות בחוץ. התוצאה -- שקט בטחוני. ליטל פיס אין דה מידל איסט.

כשסיימנו לצחוק, הבנתי שמעבר לציניות בה טיפלנו בהארה הזו, יש כאן משהו ממשי שפועל במישור הבינלאומי ממש כפי שהוא משפיע על החיים הפרטיים שלנו. אם הופכים את הסדר של המשוואה, היא עובדת בהתאמה: ההתעסקות עם העולם בחוץ מסיטה את תשומת הלב מהפלונטרים הפנימיים ובכך מנציחה את האימפוטנציה שלנו.

תקועה עם הייסורים

אני זוכרת התאהבות עבר שלי מהז'אנר הכמעט ממומש (היו לי לא מעט כאלה). אני התכווננתי לגמרי למושא אהבתי, אבל הוא לא היה מסונכרן איתי. אוף, כמה כעס ותיסכול. באותם ימים כואבים התעסקתי רק בצד השני: למה אמר כך ולא עשה? למה הבטיח ולא קיים? למה התכוון כשהביט בי בעיניים נוצצות -- אוהב אותי או לא? מה קורה אצלו? איך אני אמורה להתנהל בשבילו? למה ככה ולא אחרת? נפגעתי ללא הרף, חשתי מבוטלת ונרמסת. עשו לי עוול, כעסתי ונשארתי תקועה עם הייסורים.

יש לי חברה שחייה תקועים: היא לא מצליחה ליצר מערכת יחסים זוגית, אפילו לא סטוצים. למרות שהיא מקסימה, בעלת מקצוע מכובד ונראית מיליון דולר, לא רק מערכת יחסים זוגית לא מסתדרת לה -- היחסים שלה עם כל העולם שטוחים עד כושלים.

הכמיהה שלה למצוא אהבה וחברות עצומה, אבל משהו עוצר אותה. אני מצליחה לזהות את המשהו הזה, היא עדיין לא; כשאני מנסה להסביר ולכוון אותה לשינוי גישה, היא מפרשת את עזרתי כניסיון חיסול. מה הבעיה שלה? התעסקות בחוץ. היא כועסת על העולם כי בחורה מוצלחת כמותה בלתי נראית לאנשים.

אכלו לי שתו לי

הממשק שלה עם העולם מסתכם בשיפוטיות; כולם לא בסדר, כולם "דפקו" אותה, ההורים לא גידלו אותה נכון, החברים נטשו אותה ולא נברא הפרטנר שיהלום את מידותיה. אף אחד לא עומד לצידה, לאיש לא אכפת ממנה, אנשים הם זבל והיא לא מבינה כיצד בחורות שבקושי יש להן מה להציע (לטעמה) חיות באושר, מקימות משפחה ומוקפות בחברים. איך להן יש שפע של אהבה והכל קל להן, בעוד שלה הכל קשה.

היא לא רואה את נסיונות ההתקרבות אליה, את הידיים המושטות אליה מכל עבר. זו הפרשנות למציאות שבה היא נאחזת. מציאות בה היא אינה אחראית לחייה -- אכלו לי שתו לי. הרי כשכולם לא בסדר, הכי קל לה לחיות עם הכאב והעולם המרושע הוא תירוץ מעולה להנצחת המצב הקיים. כל עוד העולם לא ישתנה יש לה את כל הלגיטימציה להתלונן ולא לייצר שינוי בחייה. העולם מנהל אותה בזדוניות ולה אין יד בדבר.

לקחת אחריות

ההתעסקות בחיצוני מנטרלת את התקשורת שלנו עם עצמנו ומאפשרת לנו להפיל על אחרים את האחריות לסבל שלנו, במקום לקחת את האחריות בידינו. המשמעות של לקיחת אחריות היא להתבגר, לנהל את עצמי ולהבין שהעולם שבחוץ יכול להיות נגדנו, בעדנו או סתם אדיש כלפינו.

לקחת אחריות פירושה לבדוק עם עצמי מהם צרכי ורצונותי ולתקשר אותם בלי להתעסק בתגובות של הצד השני ותוך הבנה שלצד השני יש צרכים שאינם עולים תמיד בקנה אחד עם שלי. לקחת אחריות זה לשחרר את התלות של האושר שלי באחרים מבלי לוותר על התלות כשלעצמה. לקחת אחריות זה להתבונן בתיבת הפנדורה שלי ולכבד אותה, אבל לא לת לה לקחת את המושכות. לקחת אחריות זה לגלות את הכוחות שלנו ולתת להם להוביל.

יש לנו מספיק בלגאן מבפנים, שאמנם לא נוצר יש מאין, אבל התבצרות בעמדה צדקנית לא באמת יועיל; אם אוציא להורג את כל מי שפגע בי, זה יעצים אותי, יהפוך אותי לאדם גדול ומאושר יותר? גורנישט. ישנם דברים שאי אפשר לשנות. לעומתם, קיימת הבחירה מה לעשות עם העובדה הזו. היא דינמית ומציעה שינוי גורף. זו אחריות.

צידה לדרך: "חיים פירושם, בסופו של דבר, נטילת אחריות למציאת התשובה הנכונה על בעיותיו של אדם וקיום התפקידים שהם מעמידים בלי הרף לפני כל יחיד ויחיד" (ויקטור פרנקל)

פוסטים נוספים של לימור דהאן:

לאתר מהות החיים