ב' זה באסה

נועה אסטרייכר

שדרות המאבק. צילום: רופאים לזכויות אדם, Creative Commons

דבר אחד שיהיה ברור: המחאה הזו, שבה אני לוקחת חלק מיומה הראשון (כשהיא מנתה כמה עשרות אנשים שבאו עם שמיכת טיולים לקצה שדרות רוטשילד) היא הדבר הכי טוב, נכון ונחוץ למדינת ישראל 2011- מדינה שאיבדה בכוונה את האחריות שיש לה כלפי האזרח הקטן. מאז אותו שישי משונה ומתועד היטב ברוטשילד פינת הבימה, אני שוהה בשדרה בכל רגע פנוי (כלומר, בשעות שאינן שעות העבודה שלי). כן, אני מהנבלות האלה שמתעקשות משום מה לעבוד בתל אביב וכתוצאה מכך גם לגור בתל אביב. אם ללכת על נוסחת "אלכוהוליסטים אנונימיים", אז הנה: קוראים לי נועה, אני גרה במרכז תל אביב, חולקת דירה עם עוד שני שותפים, ללא סלון וללא טלוויזיה. אין לי רכב, ההורים שלי השתייכו פעם למעמד הבינוני. אני כותבת "השתייכו פעם", כי היום המילים "המעמד הבינוני" נשמעות לנו כמו זכרון מעורפל. או בעברית יפה:

ברוכים הבאים למעמד הנמוך, Fuckers.

איך שלא יהיה, השהייה הממושכת שלי בשדרה (בניגוד לחלק גדול מהמצטרפים אליה, זו ממש לא המחאה הראשונה שאני לוקחת בה חלק) הניבה כמה מסקנות לגבי הדברים שצריכים להשתנות ומהר לפני שיפגעו במטרה המשותפת, זו שאליה שואפים המוחים בתל אביב, ירושלים, אשדוד, אשקלון, חיפה, באר שבע, קריית שמונה, בקה אל גרביה, רחובות וכל השאר.

אז הנה רשימה מסודרת, במיוחד בשבילכם:

מ' זה מניאק

כל מי שהיה בטיול שנתי/מחנה של התנועה/חופשה בסיני/לילה בכנרת מכיר את התופעה העגומה:
לילה. קולות הצרצרים והיתושים מנקדים את הפסטורליה. האנשים בסביבה נרדמו כבר מזמן, בחיוך על השפתיים לקראת עוד יום של הרפתקאות. רוח קלילה מפתיעה פתאום ומפיגה מעט את החום הכבד. שקט מרגיע משתרר במאהל, כשלפתע מתרומם צל גדול מאחת הפינות: נשמע רחש של רוכסן נפתח, גיטרה נשלפת ואחריה דרבוקה ואז-
"סלאאאאאאאאם, עלינו ועל כל העולם, סלאם, סלאאאאאם! עוד יבוא שלום עלינו, עוד יבוא שלום עלינו, עוד יבוא שלום עלינו ועל כולם! מה אני, אני רק בנאדם, אני חי ועובד כמו כולם, ורואה עתיד, וחושב תמיד, שהכוונה נותנת אמונה! יחאאאאד, כן ללכת יחד אל האווווווווווור!".
כולם מזנקים משקי השינה שלהם בעצבים, היתושים מריחים טרף קל ומתנפלים, הכלבים מתחילים לילל, התינוקות בוכים, מישהו מדליק סיגריה מרוב קריזה וזהו, הלכה השינה.
בכל התכנסות ציבורית נעימה יש את הבנזונה שחייב לבטא את כשלונו המוזיקלי דווקא כשכולם ישנים. למה? כי כשהם ערים הם מעדיפים לתת את הגיטרה והדרבוקה למישהו שאשכרה יודע לעשות איתן משהו מועיל- ברי סחרוף למשל.
הבעיה שלי עם הטיפוסים המרושעים האלה, היא שהם לא מפריעים רק לדיירי השדרה -- שבאמת לא עשו שום דבר רע ורובם גרים בה בשכירות או משכנתא שקורעת להם את הצורה בדיוק כמו לנו -
אלא כי הקופים הקקופוניים האלה עוד יהיו מה שיקבור את המחאה הזו. למה? מאוד פשוט. בלי שינה, אנשים לא יחזיקו מעמד. לא סתם הפכה טקטיקת מניעת-שינה לשיטה נבחרת בעינוי שבויים או נחקרים. המהפכה הזו תמות אם האנשים הטובים שמנסים להחזיק אותה למעלה לא יקבלו מספיק שעות שינה. הבית לא רחוק, והפיתוי ללכת לשים את הראש על כרית נורמלית מתגבר בכל פעם שאיזה דביל מדליק ב-4 בבוקר את המגבר. אז תעשו טובה ותשתקו קצת. לפחות תגמרו את מופע האימים שלכם עד 12, בחייאת.

צילום: Whistling in the Dark, Creative commons

עילגיה ושבעת הגמדים

תראו, יש הרבה חן במחאה לא מנוסחת. כלומר- אלוהים יודע שבעשר השנים האחרונות המדינה הזו נוהלה ע"י אנשים ששקלו כל מילה על מאזני יועצי התקשורת והיחצ"נים שלהם. הכל היה מעוצב, מלוטש ומלוקק למשעי. הבעיה הייתה שהם שיקרו לנו. לא הייתה מילה אחת של אמת בדבריהם. זו אחת הסיבות שהתייחסנו בסלחנות ל"אה, תראי, אנחנו, אה, מחפשים, אה, משהו שונה, כאילו, לא כאילו בשיטה הקיימת כאילו, כי נמאס לנו, אה, להיות בשקט". כמה מרענן! כמה חדשני! סוף סוף מישהו שאף ספינולוג מומחה למימיקה לא עומד לו מאחורי הגב. אבל החינניות הזו לא תחזיק הרבה זמן. לא בגלל שאנחנו רוצים שוב את השקרים המעוצבים ההם אלא כי כל מהפכה זקוקה לדרישות ברורות. וכדי שהן יהיו ברורות כדאי מאוד שמי שיעביר את המסר יהיה מישהו שמסוגל לחבר משפט. יש לי כבוד עצום למי שארגן את המחאה הזו- עובדה שזו לא הייתי אני, מלוקקת מנוסחת שכמוני- כי להם היו הביצים בזמן אמת. עכשיו צריך לתת את המיקרופון למי שיודע ללכת עליהן.

ג' זה גועל נפש

תעשיית הפרסום הישראלית לא נחה לרגע, וכל מהלך אופורטוניסטי מותר כדי להראות שהמוצר שלך שווה יותר. זוכרים את ויקי כנפו דוחפת עגלה של שופרסל? על זה בדיוק אני מדברת. היי, בטח אמרו במשרד הפרסום ההוא, מה עם האמא החד הורית המסכנה הזאת שהלכה ברגל לירושלים? בואו נשים אותה כאילו סוחבת עגלה כאילו, וימבה מוצרים. היא תהיה פרזנטורית מדהימה, מחוברת לעם וזה. פוי. אבל גם ההתקוממות נגד הפרסומת ההיא לא ניקתה לחגבי הפרסום את המוח מרעיונות מלוכלכים כאלה: מחאת האוהלים כבר סוחבת על גבה עלוקות פרסום שמשוכנעות שהכל כשר, והכל סחיר. הנה דוגמה דוחה במיוחד לפרוייקט נדל"ן חדש שמפרסם את עצמו בכל תל אביב. כאן, למשל, הוא מופיע בתחנת אוטובוס בשדרות רוטשילד, מטר וחצי מהמאהל.

עלוקות פרסומיות על גב המחאה. צילום: Claudia Levin

2 חדרים החל מ-1.5 מיליון שקל? למי יש מיליון וחצי שקל? למי יש חצי מיליון שקל? עזבו, למי יש 400 אלף שקל? תגידו, נדפקתם או מה? אתם באמת חושבים שהאנשים נמצאים ברחובות בגלל שנמאס להם להסתובב עם השני מיליון שקל האלה בכיס בלי משהו שאפשר לפוצץ עליו? מה, 2 מיליון זה השטר-של-מאתיים החדש, זה שנהגי מוניות מתבאסים לתת ממנו עודף?

חייך למצלמה

אין ספק שהאוהלים ברוטשילד הפכו לאטרקציה תיירותית. בכל ערב, ובמיוחד בסופי השבוע, אפשר למצוא שם מאות ואלפי אנשים מטיילים לאורך השדרה במיטב מחלצותיהם, מתרשמים מהאווירה, נעצרים ליד שלט כזה או אחר, מתבוננים בפליאה בהומלסים (האמיתיים, כן? אלה עם הפצע ברגל והעגלה עם הברזלים) שקיבלו גם הם בית חם במאהל לצד המפגינים, ובעיקר- מצלמים. כל נודניק צריך אייפון, וכל אחד חושב שהוא רוברט קאפה או השד יודע איזה צלם מלחמות. ילדה ישנה על מזרן שטח? קליק, פלאש שמעיר אותה, צילום. שני ראסטאפארים משחקים שש בש על השביל? קליק, צילום. מישהו קורא ספר באוהל? דוחפים לו את האייפון פנימה ומצלמים. הלו, אנשים גרים פה! מאוד נחמד שאתם באים, אנחנו מתרשמים מהנכונות שלכם להתרועע עם הילידים, אבל פה זה לא פרוייקט מסלול או גמר הישרדות בהיכל נוקיה. אתם הולכים הביתה עוד מעט, הג'יפ מחכה לכם בחניון (על מי אני עובדת, תקעתם אותו באדום לבן וחסמתם מדרכה. ככה זה כשיש לך ג'יפ) והמזגן בבית מקרר צ'יק צ'ק. בבית תעלו את התמונות לפייסבוק ותכתבו שתי מילים על המחאה. ממש גיבורי מעמד הפועלים. יאללה יאללה.

ב' זה בומבמלה

לא, זה לא. כל מי שישן לילה אחד באוהלים (בהנחה שעבר את גיל 16) יודע את זה. אז תפסיקו לעמוד מנגד, לשבת מול המסך או מול הצג ולהתייחס למחאה הזו כמו פסטיבל. רבאק, יש שם שירותים כימיים, כמה כיף זה כבר יכול להיות? ובכלל - זה בחוץ, זה בתל אביב, וזה אוגוסט. אפילו למצרים היה שכל להבעיר את תחריר בעונת האביב.

רוצה לקבל וויסקי במתנה? לחץ כאן