הדפסה
לכתבה באתר
דווקא עכשיו, כשאנחנו מתחילים להרגיש שאולי יש לנו כוח, אנחנו פוחדים לאבד אותו.
תראו, יש לי קווים פשיסטיים באישיותי. כשאני רואה אנשים רבים מתכנסים ביחד זה עושה לי משהו, אבל היום לא הייתי היחידה שלרגעים עמדו לה דמעות בגרון, אני בטוחה. אלה היו שעתיים או קצת יותר מרגשות.
קודם כל, כמות האנשים. "ההפגנה האחרונה שהשתתפתי בה היתה בגיל 14", אמרה אחת האמהות. "אני בגיל 20", אמרה אחרת (מה זה! להתחיל מהר לבוא להפגנות!). האנשים ששום דבר לא מוציא אותם מהבית באו. מי שהגיע בחמש וחצי, מועד ההתחלה הרשמי של תחילת הצעדה, כבר מצא מאות הורים וילדים עומדים בשדרה. זו היתה מאסה גדולה, שמחה, משכנעת. בלונים צהובים, ילדים חמודים ונחישות.
חזקים למראית עין
כולם היו שם: חצי גן של הנסיך אחד ונציגים מהגן של הבכירה. והמון פרצופים מוכרים נוספים. עורכת ספרי הילדים, השחקן, המפיק, הדוגמנית-מגישה היפה - מה היא עושה פה? אה, בן הזוג שלה מצלם. זו היתה כנראה ההפגנה עם הקהל הכי כמוני שהייתי בה. וזה חשוב כי זה מראה עד כמה הכל שברירי. לכאורה זו ממש לא מחאה של קבוצות מוחלשות: אנשים במקצועות חופשיים, משפחות בגודל חילוני ממוצע, תושבי איזור המרכז. גם הביקורת היא מהכיוון הזה, מה אתם בוכים, בעצם. מפונקים.
אבל במידה רבה זו רק מראית עין. כי הרבה מאיתנו חיים בחישובים בלתי פוסקים. כי אם פתאום תהיה הוצאה גדולה יהיה קשה מאוד לממן אותה ועל חסכון חודשי כמעט ואין מה לדבר. כי עד גיל מאוחר מאוד אנחנו מקבלים עזרה מההורים. כשהם היו בגילנו, הם כבר עזרו להורים שלהם. כי רבים מאיתנו חיים בדירות צפופות, לפעמים מוזנחות. אם המדינה בצנע אז כולם מצטנעים וזה ברור. אבל, כמו ששאלה אחת המשתתפות, אם הנתונים מראים כל הזמן על צמיחה, למה אצלי רק האוברדראפט צומח?
שלא ייגמר
"תראה", אומרת אישה לבנה, תוך שהיא ממהרת לכיוון השדרה, "תראה איזה יופי של הפגנה!" אבות רבים משתתפים, מריעים כאשר אחת הנואמות מזכירה ברשימת הדרישות את מיסוד חופשת האבהות. לפתע מגיחה בקהל קבוצת כלייזמרים אמיתיים. "באנו אליכם במיוחד מצפת", הם קוראים במגפון, ושרים את "לו הייתי רוטשילד". מסביב תחושת סולידריות, שותפות של מטרה, הדחפנות הישראלית המפורסמת לא הגיעה הערב.
ולצד התרוממות הנפש, כן כן, יש חשש, אפילו פחד. אני פוחד שכל הדבר הזה יתמסמס, אמר אחד המשתתפים. עד שמתפרץ כאן דבר כזה, כל כך חזק וסוחף, אני פוחד שזה ייעלם. זו הרגשה משותפת לרבים, גם לי. מצד אחד קשה להאמין. התרגלנו לקטר, לצקצק, יש כאלה שההגנה שלהם היא התעלמות. עסוקים בלשרוד ומתנחמים באסקפיזם. והנה זה, פתאום: אלפי משתתפים ועוד רבים נוספים ברחבי הארץ, נגד מצוקת הדיור ונגד רמיסת המשפחות, ובמקום לדעוך זה רק הולך ומתגבר. מי שניסה לבטל את העניין כפיקציה פוליטית נתקע עם הקונספירציה בגרון. דווקא עכשיו, כשאנחנו מתחילים להרגיש שאולי יש לנו כוח? עכשיו שיש לנו משהו, אנחנו פוחדים לאבד אותו.
בימים אלה אני מנסה לחזור לעבודה. אחת הנואמות הזכירה ברשימת הדרישות את ההכרה בהוצאות על גן ומטפלת לצרכי מס, "כי אנחנו רוצות לחזור למעגל העבודה!" היא אמרה. עבודה זו זהות, זו תחושת ערך עצמי וזו, כמובן, פרנסה. שוב הגרון נחנק מעט. אנחנו באמת רוצות. ככל שהמהלך הזה יימשך אני אהיה שם. הלוואי שזה לא יהיה לשווא.
