הדפסה
לכתבה באתר
"אנחנו זקוקים לגירוי, צמאים לריגוש ואם הוא חסר ברוח, לפחות נדמה שהוא עובר בבלוטות הטעם, על קצה הלשון". גוני היימס מנסה להבין את פשר ההתמכרות שלנו לאוכל
האוכל הפך לגיבור תרבות. השף אייל שני (צילום: שאול גולן)
השף קוצץ, חותך, מניף את הסכין, טועם, המצלמה מתמקדת עליו בעודו לועס והבעה של עונג מתפשטת על פניו. אנחנו מחכים למוצא פיו המלא בתבשיל. מה יגיד, איך יגיב? הסירים מהבילים, עדשים נשפכות, הבשר נצרב, הפסטה מעלה אדים, הריר עולה במעלה הגרון.
אנחנו רעבים, אולי נקפוץ רגע העירה אל המסעדה החדשה שרק אתמול נפתחה? שמענו שיש בה מנות נפלאות. אבל חכו, ברגע זה ממש נפתח טאפאס בר יפני-ים תיכוני, שמגיש מנות שמתאימות את עצמן לחך הסועד. המומים ומגורים אנחנו נעים במחול המזלגות. מסתחררים בין קינוח נוטף שוקולד על מסך הטלוויזיה לבין המקום הבא, שכבר התפוגג לאורו של מקום אחר, שפתח הטבח המוכשר ההוא מהמרקע.
אין שובע
אוכל. כבר מזמן איננו מתייחסים אליו רק כצורך קיומי. הוא הפך מסממן תרבות לגיבור תרבות. אנחנו מתווכחים על מה מוסרי לאכול, אוחזים באג'נדות ובשיטות מדויקות להכנת האוכל, מאפיינים את עצמנו וחיבתנו לאחר לפי העדפות הטעם. טוענים בתוקף שמוצר מסוים יוביל אותנו לחיי נצח ויזכה אותנו בעור מתוח ובזיכרון חד לטווח הקצר, רגע לפני שיוצא מחקר המוכיח שאותו מוצר בדיוק מקצר את חיינו וגורם לפריחה בעור.
חלקנו מקיימים יחסי אשמה עם המזון, סופרים ובעיקר סופרות בחרטה כל נגיסה במהלך היום. אוכלים יותר מדי ומוציאים בכוח, אוכלים מעט מדי כדי לזכות ברזון, הוא היופי, הוא האושר של הזמן הנוכחי. האוכל מבלבל. אנחנו אוהבים ליהנות, לעתים אף סוגדים להנאה, רוצים לאחוז בכל החושים בטעמי העולם כאילו כך נוכיח שאנחנו בחיים. אבל ההנאה רגעית -- אין שובע.
פעמים רבות אנחנו אוכלים כפרשנות רגשית לחלל ריק שנפער. הוא לא נפער בקיבה, אבל רק דרכה, אנחנו יכולים לספוג מעט את הרעל שמחלחלים אנחנו לתוכנו. המזון מעורר רגשות ומחייה זיכרונות: ריח טיגון של בצל וכמון הנידף מאחד החלונות ברחוב מזכיר את ימי שישי אצל אמא ומעלה דמעות געגוע. פרוסות לחם עבות חתוכות גס מציירות בגופן העבה את האבא החסון שפרס אותן באהבה נדיבה ומגושמת. טעמה של גלידה משווה בן רגע להכל את טעמו של חופש חסר דאגות.
זוכרים את הבסיס
דומה שאנחנו מקיימים יחסי אהבה-שנאה עם האוכל. נתונים לטלטלה תמידית בין המשיכה, הנהייה, ההסתערות ועד לפורקן, שבו מתרוקנים מלאי חרטה. כך עד לפעם הבאה. לרוב, נגזים שוב גם בפעם הבאה, למרות הידיעה שאין צורך לגוף בכל השפע הזה. לא נוכל לעצור, נדהר בלי מעצורים אל כאב הבטן, אל התחושה ששוב נכשלנו ואל ההבטחה הכוזבת ששנית זה לא יקרה.
לא נכין את כל מה שמלמדים בתכניות הבישול, אבל נצפה בהן באדיקות. מדוע? כי אנחנו זקוקים לגירוי, צמאים לריגוש ואם הוא חסר ברוח, לפחות נדמה שהוא עובר בבלוטות הטעם, על קצה הלשון.
הרוח לבדה אינה מספיקה. רובנו , למעט אולי מהטמה גנדי, אנשים חושניים, שלא מסתפקים במשבי הרוח הנעימים הנושבים בפסגות האינטלקט, אבל כיצד מוצאים את האיזון? איך פוסעים בדרך המלך בלי להיות חזיר או נזיר? נהנים, סובאים ושובעים, חוגגים את החיים, אך גם זוכרים את הבסיס -- את החומרים שהמכונה הגדולה זקוקה להם לא פחות, את נגיעת היד הרכה.
לא צביטה נוקדנית וקטנונית בבטן התופחת, אלא ליטוף ללב. תהא זו מוזיקה שמעלה אתכם לספירות עליונות, ספר שקוראים לבד על הספה בשעות החסד של האור האחרון או מפגש עם חברים. הוציאו את הנשמה לטיול, תנו לה משהו לאכול, תראו איך תתמלאו.
צידה לדרך:
"לא על הלחם לבדו יחיה האדם" (דברים, ח', 3)