הדפסה
לכתבה באתר
(צילום: dreamstime)
לא מזמן ראיתי בטלוויזיה ניסוי ביחסי אם-בת, שמראה את הכמיהה הטבעית של תינוק לחום, נראות וגילויי חיבה מהאם. הניסוי ארך כשתי דקות: בדקה הראשונה, האם רוכנת מעל התינוקת ומרעיפה עליה חיוכים ומלא פוצי מוצי. התינוקת מגיבה בהתאם: היא מלאת חיוכים מתוקים, עיניה בורקות, תנועות ידייה רוטטות מעונג ומגרונה בוקעים קולות של צחוק והנאה.
לאחר דקה, האם מסירה את מבטה מהתינוקת ומנתקת תקשורת למשך כדקה נוספת. המצלמה מתמקדת בתינוקת; ברגע הראשון היא חדלה מכל פעילות אינטראקטיבית עם האם והביטה בה משתוממת ודרוכה. לאחר מכן, ניסתה ליצור קשר עם אמה. תחילה הניפה את ידיה הקטנות לכל עבר. כשזה לא הניב תוצאה, היא חייכה לעבר האם שמבטה רחוק ממנה. גם זה לא עבד. היא ניסתה שוב ידיים, חיוכים וקולות.
ואז החיוך נמוג. עצבות התפשטה על פניה והיא הזיזה את מבטה הצידה בלי להתמקד בכלום, העיקר לא להביט באם המרוחקת. החיוך ושמחת החיים התפוגגו. היא ויתרה. הספיקה דקה אחת של אובדן חיבה כדי לצרוב בתינוקת תחושה שלא תשכח לעולם.
קורה שאין כוח
כמה בכיתי כשראיתי את זה. כמעט כמו שאני בוכה עכשיו ובכל פעם שאני נזכרת בניסוי, שבחן מה קורה לילדים שגדלים באוירה כזו 24 שעות ביממה.
אני רחוקה מלהיות הורה מזניח, אבל מיד נזכרתי בפעמים בהן התינוקת שלי תרה אחר תשומת הלב שלי. לפעמים קורה שאין לי כוח. אני פשוט כל כך עייפה, שהאנרגיה שלי מתמצה באדים השמורים לפונקציונאליות גרידא: להאכיל, לנקות, לחתל, לרחוץ, להכין, לסדר, להשגיח שהיא לא בולעת משהו, לא נופלת, לא קר לה, לא חם לה, לא מלוכלך לה, לא אדום לה בטוסיק.
והיא מביטה וזקוקה לחיבה שלי גם כשאני רוחצת כלים, כשממש בא לי פיפי ואני עוזבת אותה לבד או כשאני מכינה לה אוכל ומפנה אליה את גבי. הבית, העבודה, הלימודים ומיליון דברים אחרים, שמרכיבים את היומיום ודורשים את תשומת ליבי, מסיחים את דעתי ממנה, וגם כשאני בבית אני לא תמיד זמינה.
לא חישבתי האם הרגעים בהם אני לא מגישה לה את חיבתי מעטים, מרובים או נסבלים בעיניה, כי אחרי שראיתי את הניסוי בן הדקה נולד אצלי "ריגשי" גדול והתמלאתי רגשות אשמה: היא מבחינה שאני לא תמיד שם -- האם היא גם מוותרת?
לא תמיד אפשר
ניסיתי לנחש מה קורה לאימהות ליותר מילד אחד, שזקוק לתשומת לב באותו זמן? איך הן לא נשברות מהידיעה שהן לא מצליחות להעניק לקטנטנים שלהן את מלוא החיבה? האם יש דרך לגדל אותם בלי לפגוע בנפשותיהם?
מצד שני, עכשיו אני יושבת וכותבת, אלכס שלי יושבת מאחורי, על המשטח שלה, מוקפת בצעצועים ועושה קולות. למרות שאני מציצה עליה -- אין בינינו קשר עין והיא מבסוטה לגמרי. אני לידה והיא עסוקה בעניינים שלה.
ואז צף בראשי הביטוי Good enough, או כפי שאמי עליה השלום היתה אומרת: "לימורי, גם הזונה הגדולה ביותר לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה".
הלוואי ויכולתי לשבט את עצמי עבור אלכס, להיות לה אמא תוססת ומתבוננת 24/7. לחילופין, הלוואי והיתה צונחת עלי זכיית ענק ממפעל הפיס. הסבירות שאחד מאלה יקרה נמוכה עד כאב, לכן אין לי ברירה אלא לסמוך על עצמי שאלכס תהיה בסדר גם עם תשומת הלב החלקית. הנה, עולם שלם של אנשים לא לגמרי בריאים בנפשם מתנהל כסדרו; מלא בלגאן אבל הוא זז.
וזה מה שיש. המון רצון לתת. תמיד. אבל לא תמיד אפשר -- גם האמא הגדולה ביותר לא יכולה לתת יותר ממה שיש לה.
צידה לדרך:
"זה גדול להיות גדול, אבל זה עוד יותר גדול להיות אנושי" (וויל רוג'רס)
פוסטים קודמים של לימור דהאן: