הדפסה
לכתבה באתר
שדרת רוטשילד היא ללא ספק הספוט הכי חם במדינה, ולא בגלל בתי הבאוהאוס או בתי הקפה הטרנדיים. אתמול בערב יצאה משם המחאה הכלכלית/חברתית הכי גדולה שהיתה פה בשנים האחרונות, והיא עדיין לא נגמרת. בשבוע האחרון אני עובר שם כמעט כל יום, בדרך לסטודיו שלי. שדרת האוהלים החמודים (מה לעשות, ברוח הקיץ, הכל נראה קצת כמו מחנה קמפינג אחד גדול), הולכת ומתארכת לה מיום ליום, וזה באמת מרגש.
קראו לי שטחי, אבל עד היום - מלבד לוגו מקסים שעיצב יותם קלנר - לא מצאתי שום פוסטר או פלאייר רציני שמייצג כראוי את המחאה. ואני אומר: אם כבר מתחילים ברוטשילד, לפחות שיהיה בסטייל...
ועכשיו ברצינות: הקשר שבין מחאות ודימויים ויזואלים הוא סימביוטי עוד משחר ההיסטוריה.
הרבה לפני צ'ה גווארה ומאו טסה דונג, בחורה צרפתייה עממית ואנונימית עשתה היסטוריה (ולא בגלל שחשפה את חזה) בציורו של אז'ן דלקרואה מ-1830. "חירות מנהיגה את האנשים" הפך להיות הסמל של המהפכה הצרפתית. לימים, אגב, חשופת החזה אף כיכבה על מטבעות הפרנק הצרפתי.
מעולם לא הייתי אקטיביסט גדול. אני אמנם בחור דעתן שאכפת לו כמעט מהכל, אבל עד היום, מלבד ערבי זיכרון בכיכר רבין עם יאיר לפיד והפגנה אחת נגד ליברמן במוזיאון תל אביב, די נמנעתי מלקיחת חלק בהפגנות וצעדות המוניות, כולל מצעדי אהבה, גאווה ושאר התופינים. מעדיף לתמוך בצורה אחרת.
לפני חמש שנים, זמן מלחמת לבנון השנייה, התאספנו כמה חברים והפקנו סטיקר מחאה, שהיה טייק אוף על הסטיקר הלאומני והיומרני שהוציא אז בנק לאומי: "אנחנו ננצח":
כבר מזמן הגעתי למסקנה שאנשים צריכים דימויים חזותים כדי לזכור דברים ולקבעם בתודעה.
לא סתם קמפיינים של בחירות ומפלגות, למשל, נעשים בקפידה כה רבה, כאילו היו מוצרי מדף בסופרמרקט. ימי ההפגנות הנוכחיים, ממחאות הפייסבוק בעולם הערבי ועד מחאות הקוטג' בעולם המערבי, העלו בזכרוני כמה מהעיצובים של מחאות מפורסמות, שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי העולמי.
אחד האהובים עלי ביותר, הוא פוסטר לבן, טיפוגרפי, פשוט ונוגה, שהפך להיות אחד הסמלים של מחאת מלחמת וייטנאם. אחד, ג'ון לנון, יצר אותו.
הפוסטר הופץ כחלק מסינגל שהוציאו הזוג לנון בכריסמס של 1971, ומאז הפצתו הפך הפוסטר לסמל נגד מלחמות בעולם, ותורגם ליותר ממאה שפות שונות. באתר הרשמי של הזוג ניתן, אגב, למצוא ולהוריד להדפסה את הגרסאות השונות. הנה כמה שלכדו את עיני:
עוד כרזה מבריקה בפשטותה היא של המעצב הישראלי דן רייזינגר מ-1969. רייזינגר יצר אותה נגד השלטון הסובייטי, למען שחרור יהודי ברית המועצות. באתר הרשמי שלו תוכלו למצוא עוד כרזות פוליטיות וחברתיות לא פחות מוצלחות.
אחת המחאות הכי מעוצבות בהיסטוריה היתה לפני שנתיים, באיראן. בשנת 2009, עם הבחירות הכלליות לממשל האיראני, התחוללה מה שכונתה לימים: "מחאת הטוויטר", או "המחאה הירוקה", על שם צבע מפלגת האופוזיציה בראשותו של מיר-חוסיין מוסווי. ההפגנות ההמוניות נגד השלטון שמזייף את תוצאות הקלפיות, והתחושה שהנה, אנחנו עדים למהפכה היסטורית, הוציאה ברחבי העולם מאות מעצבים (חלק מפורסמים מאוד) להביע מחאה. הנה כמה דוגמאות שאספתי:
הרבה מהכרזות שמצאתי היו של אמנים ומעצבים איראנים, שפוסמו ללא קרדיט מחשש לחיי היוצרים. גם מעצבים ישראלים מפורסמים, כמו יוסי למל ועודד עזר, לא נפקדו מגל המחאה הירוק:
אחד הקמפיינים המרגשים והיפים שיצא לי לראות שייך למעצב ומאייר אמריקאי צעיר, ששמו אסהן מסגאהלי. מסגאהלי יצר סדרה של כרזות ופלאיירים כמחאת הזדהות עם אזרחי בחריין, לוב ותימן, שעדיין חווים ימים של תהפוכות שלטוניות והפגנות עקובות מדם. באתר שלו תוכלו למצוא עוד איורים וכרזות מקסימים.
אי אפשר לכתוב פוסט על כרזות מחאה מבלי להזכיר את המעצב הישראלי דוד טרטקובר. טרטקובר, אחד המעצבים הפוליטיים ביותר שידענו כאן בארץ, יצר את כמה מהכרזות האייקוניות והפרובוקטיביות ביותר של העשורים האחרונים. מלחמתו בשלטון, שלעתים נראתה כמלחמה פרטית, הונצחה עשרות פעמים, כשביבי נתניהו הוא אחד מהמככבים בכרזותיו. אולי הידועה ביותר בהן נוצרה לאחר רצח יצחק רבין בתל אביב ב-1995, עם הסלוגן: "לא נשכח ולא נסלח".
תושבי מרכז תל אביב רגילים לראות מדי פעם את הסנוניות החדשות פרי יצירתו, שנתלות בקפה תמר (שלעתים נראה כמו לוח כרזות גדול) השוכן בלב שנקין. לא רחוק, אגב, ממחאת האוהלים העכשווית. מי יודע - אולי זה יהיה נושאו של הפוסטר הבא של טרטקובר.
בשיטוטי ברשת אחרי מחאות כלכליות בעולם נתקלתי בכל מיני כרזות. הראשונה, מלפני שנה באדינבורו שבסקוטלנד, נעשתה בסגנון סובייטי של תחילת המאה שעברה, במחאה על בעלי דירות שעושים כל שעולה על רוחם - מגבייה לא חוקית ועד סתם התעללויות בשוכרים.
פוסטר אחר, שפורסם בבלוג האקטיביסטי mrtnn, נעשה כחלק מקמפיין מחאה נגד הפוליטיקאי סקוט וולקר. הקמפיין עצמו עוצב בטעם רע ביותר, אבל האייקון שליווה אותו היה חכם, והעלה בפני חיוך כשנתקלתי בו:
כבחור די פסימי בכל מה שקשור לפוליטיקה וביורוקרטיה, וכמי שלא ממש הולך להפגנות ומחאות אבל חושב שעיצוב טוב יכול לשרת את המסר הרבה יותר טוב מללכת להפגנה, אסיים בפוסטר חכם אך לא מתוחכם, שנעשה לפני כמה שנים על ידי סטודנטים מוכשרים בניו יורק. המסר מצליח להעביר בצורה פשוטה ומדויקת את מה שאני מרגיש פעמים רבות, ובדרך כלל לא עושה:
