(צילום: dreamstime)

בבוקר אני יוצאת מהבית לעבודה. אל דלת הדירה מוצמד מגנט: האינסטלטור רונן. שירות הוגן וישר. לא בשבת. לצידו מגנט נוסף המפרסם שירותי פריצת דלתות. אני יורדת למטה ועל גבי תיבת הדואר נצפה מגנט נוסף: כביסקל ניקוי גיהוץ ושטיחים. בתוכה פלאייר: המחשב בצרה? מענה מהיר לבית ולמשרד לכל בעיית מחשוב ורשת. וגם תפריטים של מסעדה מרוקאית ורשת פיצריות.

אני משליכה הכל לפח. מול הבניין שלי יש פח רגיל, לא כזה שניתן למיין בו אשפה.

אני עולה ברגל לרחוב אלנבי, לבנק. בחור צעיר מגיש לי פלייר נוסף, עליו נכתב "הדרך הנכונה לנוע בעיר. נותנים זכות קדימה לתחבורה הציבורית". זה קורה תוך כדי שעל פנינו חולף אוטובוס כפול עליו מתנוססת פרסומת עם הבטחה למשכנתא בתנאים מיוחדים.

די לזיהום

אני מגיעה לרכב. על השמשה הימנית  כרטיס ביקור -  קליניקה לרפואה אלטרנטיבית, תנסה ותתמכר (לא רוצה להתמכר). על השמאלית כרטיס נוסף, "חתולה לוהטת מנגינה שלא נגמרת. פרטי ומיוחד באווירה קסומה". כרטיסי הביקור האלה מציבים אותי בקונפליקט. מצד אחד, אני ממהרת לעבודה ואם אלך לפח הקרוב-רחוק יש סיכוי שאאחר לעבודה. מצד שני, עד כמה שהדבר מפתה, לא זורקים פסולת על הרצפה. לפעמים אני רוצה להתקשר לחתולה ולהגיד לה באופן פרטי וקסום – הכרטיס מעוצב לא רע אבל די לזיהום.

אני בדרך. ברמזור הראשון אני צופה בשלט מאולתר על עמוד -- צבע ביתך ב-1,500 ש"ח בלבד. ברמזור השני -- הובלות בקטנה. בשלישי – טויוטה למכירה.

בעצירה הבאה יש שלט ימינה לחתונה של ניר ומיכל ושמאלה לחתונה של עידו וענבל. ברמזור הבא, בחיי שאני לא מגזימה, עוד בחור, הפעם בחלון, עוטה על עצמו חולצה עם לוגו כתום של פלאפל ג'ינה, שעליה ההבטחה: "יותר טעם בפיתה. הטעם הנפלא קרוב גם אליך!". ברגשות מעורבים אני לא פותחת את החלון לבחור מהפלאפל. אני תוהה אם הוא רואה, כמוני, את הפליירים מושלכים בלי שנקראו והאם הוא מבין שהוא לוקח חלק בזיהום עקבי לא רק של הסביבה אלא גם של התודעה.

מחשבה נקיה להטענת המוח

רק התעוררתי וכבר כל כך הרבה ניירות, כל כך הרבה פרסומות. בא לי להגיד לכולם "עזבו אותי בחייאת. עוד לא שילמתי את חשבון החשמל של אפריל – מאי. יש לי דו"ח קטן לשלם ואתמול התבשרתי שבחודש הבא שוב מתייקר לי שכר הדירה".

אבל בשעה טובה אני מגיעה לשדרה ונושמת לרווחה. יש גם יופי בתל אביב. אני מתבוננת בעץ עתיק ומתעכבת במבטי על בית קפה קטן, על רוכביי האופניים, שתמיד נראים קלים וחופשיים, על בניינים יפים. הדקות הללו, של בקרה וסינון המחשבות, הן חלק מתהליך מדיטטיבי נחוץ לבוקר קצבי ועמוס אינפורמציה. אני עפה בדמיון למחוזות אחרים, שוכחת מכל הכרטיסים והשלטים ושמחה לגלות איך מחשבה נקייה בשילוב מראה מרחיב דעת הם כמו מטען יעיל לכמה שעות טובות.

עד שמתוך הרדיו בוקע קולן של הפרסומות, מעיר אותי וקורא לי חזרה אל המציאות; "חלית? נפצעת? פנה למרכז למימוש זכויות רפואיות". אחר כך מגיע דיווח על תאונה ועוד מבזק חדשות, אבל לא לפני מקטע נוסף של פרסומות. וחוזר חלילה.

ידע או זבל?

התפיסה הרווחת היא שלדעת זה טוב. אבל כמה לדעת? ומה ואיך? חלק מהידע מועיל ונחוץ, אבל רובו סתם נערם כמו זבל; מדפים על גבי מדפים של מידע, שמצטבר בתודעה שלנו - מכונת קלט משוכללת המתפקדת כמו גלגל: העין רואה, המכונה מעבדת למחשבה שיוצרת את המציאות שלנו. התודעה אחראית על המחשבות, על השיחות, על הרכישות, כך שהתהליך הזה, בין הקלט לפלט, הוא התשתית לכל מעשינו.

לפי התיאוריה הזו, באותו הבוקר טיפלתי בסתימה בצנרת, פרצו לי את הדלת, שלחתי את הכביסה לגיהוץ, נפל לי המחשב, אכלתי מרק, קוסקוס, פיצה, פריקסה ופלאפל, רקדתי על שתי חתונות, עמדתי בפקקים בגלל תאונות, הייתי בקליניקה אלטרנטיבית, עברתי דירה וצבעתי אותה, קניתי טויוטה וגם מכרתי אותה, חליתי, נפצעתי ועכשיו הזכויות, אולי גם מספרים עליי בחדשות.

כל זה לפני שהגעתי לעבודה. פלא שאני כל כך עייפה?

צידה לדרך:

אל תקנה את כל מה שמוכרים לך

פוסטים נוספים של שמרית גאון:

לאתר מהות החיים