הדפסה
לכתבה באתר
יותר מדי פעמים דורשים מאיתנו לעשות בדיוק את ההפך ממה שהגיוני לנו לעשות. אנחנו נאלצים לצום כשאנחנו רעבים, להיות נחמדים לאנשים בלתי נסבלים, לשתוק כשברור לנו שיש לנו משהו חשוב במיוחד לומר. כל הקונספט התרבותי הזה של לנהוג בניגוד לצו לבנו, כופה עליי להכריז סופית וללא עוררין שאלוהים בפירוש לא הניח אותנו על האדמה הזאת בשביל ליהנות מהחיים.
אפילו את אחת הנחמות הגדולות והבודדות של חיינו מצפים מאיתנו להקריב לטובת הכלל, והפעם אני לא מדברת על אכילה בולמוסית של ג'אנק כימיקלי, אלא על הנחמה הטבעית שאנו מחפשים בהזדהות עם הדומה לנו, או לפחות בלגלוג על השונה. הדרישה להזדהות עם השונה היא הרי בלתי נסבלת. מדוע, לעזאזל, שארצה לחבק את השונה ולדאוג לרווחתו? בבקשה, אל תכריחו אותי, וחוץ מזה, אני עסוקה תחת כרגע.
לפני כמה ימים מישהו זרק לעברי בשיחה אקראית שלדעתו טיירה בנקס יכולה להיות פרזנטורית אדירה לרשת אופנה ישראלית. לתדהמתי, המחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא "כן, היא הורסת, אבל איך אפשר לגרום לנשים ישראליות להזדהות ולרצות לקנות בגדים מבחורה שחורה? מה למלכה האפריקאית האקזוטית הזאת ולבנות ישראל אכולות אג'נדת האסתטיקה המזרח אירופאית?
אתם מבינים, פרזנטורית של ליין אופנה היא דבר קריטי. זה פאתטי וטרחני בעיניי, כבחורה שמאמינה בשיק נטו ועזבו אותי מאג'נדות, אבל כללי המשחק מכתיבים שפרזנטורית אמורה לשאת על גבה אמירה, סיפור, סוג של חלום שנשים רוצות לקנות. והכי חשוב - הן חייבות להזדהות איתה. להרגיש שהיא מייצגת אותן בכבוד. שהיא הן. וואו, הרבה לדרוש מבחורות שלרוב מעבירות את זמנן ביניקת שורות קוק כחלק מאג'נדת השמירה על המשקל.
ועדיין, מאחר שאני מכלה את מירב זמני בחודשים האחרונים במחשבות על החיבור בין אימג' למזומנים מצלצלים בקופות, הנטייה הראשונה שלי היתה לצאת כנגד כל נטיותיי ההומניסטיות, שבהחלט קיימות להן מתחת לפני השטח המתועבים, ולפסול על הסף את עלמת החן על סעיף זרות וכהות יתר בלתי מסחרית בעליל. טפו עליי.
תירגעו, אני לא באמת כזאת בהמה יוצאת דופן. להפתעתי, גיליתי שדוגמניות למידות גדולות הן כבר לא המוקצות היחידות בשטח. אמש התפרסם שסוכנות הדוגמניות פורד יזמה מעין פרויקט סמי גלאמי ומטריד במיוחד - תיק עיתונות ייחודי ומעוצב לקידום נקודתי של הדוגמניות השחורות בסוכנות. בתצלום מתוך הפרויקט שפורסם ברשת נראות כחמש בנות אפרו-אמריקאיות, נלחצות במעין נואשות אקזיסטנציאליסטית לכיוון עדשת המצלמה. הכי קרון רכבת לטרבלינקה שיק. נכון, לכאורה בנות שהפכו את הגוף שלהן לקריירה לא אמורות להתבאס כשמוכרים אותן לפי גזע ומשקל, ועדיין, עצם העובדה שסוכנות פורד נאלצה ללכת את האקסטרה מייל וליזום פרויקט קידום מכירות מזיע שכזה, גורמת לי למעט עצב.
אחד הדברים המפתיעים בפרויקט הוא העובדה שהוא מציג יחד דוגמניות כהות עור במידות רגילות וכן כאלה במידות גדולות. מוזר מאוד. כלומר, דוגמניות ה"פלוס סייז", ממש כמו נשות "פלוס סייז" מן השורה, רגילות להיות בקטגוריה נפרדת מיתר המין הנשי, בשעה שיתר הדוגמניות, מכל מין וסגנון, תמיד נהנו מסוג של סולידריות שיק קונצנזואלית.
ההפרדה של הדוגמניות כהות העור בפרויקט, והציוות שלהן עם "אחיותיהן" לליגה ב' עבות הבשר, היא מטרידה בהחלט. ולא שאני מתנגדת לעירוב דוגמניות במידות שונות, אבל משהו בשילוב הזה לא מריח משינוי במובן החיובי - אלא יותר מסריח מנואשות חסרת תקנה של סוחרי הדוגמניות לדחוף אותן לכל מקום ובכל מחיר.
נכון, ניתן לראות לא מעט דוגמניות כהות עור על המסלולים, אבל קשה להכחיש שבשנים האחרונות מדד הדומיננטיות שלהן צנח. מזמן לא היתה לנו איזו נעמי קמפבל או טיירה בנקס. כל הדוגמניות הנחשבות של העונות האחרונות, מלינדזי וויקסון, דרך פריה בהה ועד אריזונה מיוז, מסריחות מחמצון לבנבן טבעי. השימוש הנפוץ ביותר בדוגמניות השחורות (כן, גם האסיאתיות שותפות לגורל האכזר הזה) הוא כעלה תאנה של אקזוטיקה זרה, למשל בפרזנטציות של ז'יבנשי, אבל תמיד כקבוצה אתנית שכוחה במסה השבטית שלה ולא כיחידות דומיננטיות נפרדות. נדמה שהן פוטוגניות לנו רק אם הן נמצאות שם בתפקיד כתם קבוצתי אורנמנטאלי חסר פנים, או כשהן לא שם בכלל.
האסתטיקה של היופי השחור מפחידה אותנו. תודו. ממש כמו שוואגינות מבעבעות מפחידות הומואים. בדומה לשמנות ולסינים, גם אנשים שחורים תמיד נראים לנו כמו בליל ישויות נטולות פנים. אנחנו בקושי מצליחים להבדיל ביניהם ולזהות אותם, אז איך נצליח להזדהות איתם?
יש לי תיקייה במחשב בה אני שומרת כל מיני תמונות השראה של בנות מגניבות מבלוגי אופנה בינלאומיים. אני חוששת שאין לי בתיקייה הזאת אפילו תמונה אחת של בחורה כהת עור. נדמה שרק הלבנות מצליחות להפוך אצלי לאובססיות סטייל. אני ממש זוכרת את עצמי נתקלת בתמונות מגניבות של נשים שיקיות כהות עור ומוותרת על שמירת התמונה שלהן בהיכל הסטייל האליטיסטי שלי. משהו פשוט הרגיש לי לא נכון. גיליתי על עצמי שאני אשכרה גזענית.
כמובן שאין לי בעיה עם אנשים שחורים, אבל אני פשוט לא מצליחה להתחבר לשיק שלהם. אני בדרך כלל נמשכת לתמונות של בחורות עם סגנון שמזכירות לי מעט את עצמי. ולא ברור למה, שכן לרוב הן רזות ממני בהרבה, כך שאין לי באמת סיבה רציונלית להעדיף אותן על בסיס הזדהות. מעניין, מתברר שהרבה יותר דחוף לי להתחבר לאישה הרזה והאנמית שאני כל כך רוצה לגלות בתוכי מאשר לבדוק אם בטעות נמצאת שם גם איזו נסיכה סרטוריאלית מדליקה ושחומת איברים.
הבהרה:
