חוגגות את החיים. מתוך הסרט "פלטשקעס". צילום: אלי פסי

כשראיתי את שם הסרט "פלטשקעס" זיהיתי את צליל היידיש ומבחינתי זו היתה סיבה טובה דיה להיכנס לאולם. סבא וסבתא שלי דיברו יידיש, ואני שמחה תמיד לחזור לחיק המבטא. הפלטשקעס, למי שלא יודע, הם "המידלדלים של הזרועות", אחד האיזורים בגוף שהגיל ניכר בו ואנו נוטים (ובעיקר נוטות..) להסתיר בשרוול.

הסרט, בבימויו של עופר ינוב, מתעד קבוצת נשים בנות 70-80, שחוברות למופע מחול משותף, כשעל הכוריאוגרפיה מנצחת גלית ליס. המופע עלה בפסטיבל אשה בשנת 2008 וינוב מתאר את המסע המרתק לקראת העלאת המופע.

מהסוף להתחלה

נתחיל מהסוף: בסוף הסרט באו דמעות של התרגשות ונשמעו מחיאות כפיים. אני אוהבת שיש מחיאות כפיים בסוף סרט -- זה סימן שהוא באמת נגע. כשיש במה, יש איזו מחויבות למחוא כפיים, אבל בסרט זה קורה רק כתגובה רגשית ספונטנית. מה גם שזה מזכיר לי את הסרטים האיטלקיים, שבהם הקולנוע הוא ישות, וברגעים האלה של חוויית שותפות עם הקהל -- המסך היה ישות נוכחת.

שעה וקצת לפני לכן שמתי פעמי לסינמטק כדי לראות את הסרט על לאה גולדברג. כשהגעתי הרחבה היתה הומה והכרטיסים נגמרו. באולם המקביל הוקרן סרט אחר, "פלטשקעס", ובחרתי בו, אבל לאה גולדברג היתה איתי עם שורות משירה "על עצמי": "זמני חרוט בשירַי/ כשנות העץ בעיגוליו/ כשנות חיי בקמטי מצחי".


נוגע בזיקנה בלי רתיעה. מתוך הסרט "פלטשקעס". צילום: אלי פסי

"דווקא בגיל כזה על הבמה...דווקא עכשיו, כשאני שמנה...זקנה...", אומרת אחת הנשים למצלמה, אחרת מציינת שעדיף לקרוא לזה "סבתא, רקדי" וחברותיה תוהות "ממתי את מרגישה את עצמך זקנה?". "ביום יש זריחה, יש צהריים ויש שקיעה -- כמה השקיעה הזו יפה...", נאמר בסרט, שנוגע בזיקנה בלי רתיעה, בגובה העיניים. וכמה שהוא אותנטי כך הוא גם מרגש. סרט שמניע מבפנים ומריע לחיים.

דווקא עכשיו? דווקא עכשיו

אחד הדברים המרגשים ביותר בסרט הוא הכנות של הנשים המבוגרות, שחלקן קוראות לעצמן זקנות ואחרות מרחיקות את מושג הזִקנה, אבל כולן ערות לגיל ומדברות על המוות בישירות. האומץ להישיר מבט כך, כפי שאת, נותן לצופה כוח והשראה. לעלות על הבמה בעולמנו רווי הדימויים הפלקאטיים של הנשיות והעמידה הזו על הבמה שלוקחת בחשבון את סך החיים -- מעוררת התרגשות.

מעניין שבעברית למילה "גיל" יש שני פירושים: שמחה ומניין שנות חיינו. ממש כאילו השמחה והצמיחה הגיעו מאותו שורש. כך שלגיל, לפחות לשונית, יש פוטנציאל לעורר בנו גיל.

באחד הקטעים בסרט מבקשת ליס מהנשים להסתובב בין הצופים אחרי המופע ולשאול "בן כמה אתה, בת כמה את?" ולחשוף את גילן שלהן. אחת המשתתפות, שחקנית, חושבת שלא כדאי שתגיד את גילה משום שהדבר עשוי לפגוע בקריירה שלה. ליס מנחה אותה להשיב: "לי אסור להגיד את הגיל שלי. אני שחקנית". גם זה מרגש -- הקשב, היעדר הניסיון לייפות. הרגל רועדת? מצוין, זה חלק מהדרמה.


השמחה והצמיחה הגיעו מאותו שורש. מתוך הסרט "פלטשקעס". צילום: אלי פסי

הסרט נוגע בעוצמה בשאלות כמו איך אנחנו בוחרים לחיות ומה מסב לנו גיל, ונדמה שכאשר איננו פוחדים למות -- יש אומץ לחיות ולאהוב את מה שיש: הומור, אותנטיות, רגישות, עוצמה ודמעות מתוקות לקינוח. מה עוד צריך בתפריט החיים?

מועדי ההקרנה הקרובים לסרט "פלטשקעס":

סינמטק ירושלים
חמישי 04.08.11 בשעה 20:15
שבת 13.08.11 בשעה 19:30

סינמטק תל אביב
שישי 05.08.11 בשעה 11:00
שבת 06.08.11 בשעה 15:00
שישי 12.08.11 בשעה 16:00
שני 22.08.11 בשעה 17:45
ראשון 28.08.11 בשעה 17:30

סינמטק חיפה
שישי 19.08.11 בשעה 14:00
ראשון 28.08.11 בשעה 16:00

צידה לדרך: החיים הם סדרת שעורים שיש לחיות אותם כדי להבין אותם. (הלן קלר)


לאתר מהות החיים