הדפסה
לכתבה באתר
איור: נועה ליברמן פלשקס
בשבוע שעבר כאב לי קצת הראש. טוב, כאב לי קצת הראש וציפצפו לי האוזניים. טוב, הרגשתי כאילו מישהו תקע לי מקדחה ברקה השמאלית ופעמון פרות עצום באוזן הימנית. בנאדם מיושב בדעתו היה מוצא לזה סיבות הגיוניות: התייבשות, עייפות, שאריות מהופעה עם סאונד בעייתי. אני מצד שני, תמיד חייבת להניח את הגרוע ביותר. אבל הפעם, משום מה, נתתי לזה לעבור לבד.
אני נועה ואני היפוכונדרית לשעבר. בשנים האחרונות נהגתי לבקר אצל רופאת המשפחה כמה פעמים בחודש. נהגתי לנהל איתה קשר טלפוני מקיף עם תיאורים של כל התחלואים שתקפו אותי באותו שבוע. הייתי במיון שלוש פעמים השנה, רובן בגלל חרדות בריאותיות שלי. רופאה אחרת, שטעתה ונתנה לי את כתובת המייל שלה, זכתה לקבל ממני פעם ביומיים תיאור מרתק של כאבי הברך שלי. שנה מחיי ביליתי בשירות לאומי בבית חולים, שם העדפתי לתחקר את צוות הרופאים על מחלות מעניינות במקום להגיש מזון לחולים, וכך זכיתי לתואר המפוקפק של רופאה חובבת.
אני לא בן אדם חולני במיוחד. הצטננות, שפעת, וירוס קיבה פה ושם. ובכל זאת, כל סימן למחלה או חולשה שהפציע גרר איתו סבב קבוע של קריאה בוויקיפדיה, בדיקה במבחן תסמינים אונליין של אתר רפואי אמריקאי, כניסה לפורומים והגעה למסקנה הלא מתבקשת במיוחד, שמדובר במשהו סופני במיוחד. גם כשהגעתי לרופאה (בדרך כלל כמה שעות לאחר תחילת ה"מחלה"), ששיחררה אותי הביתה עם מספר ימי מחלה ואבחנה של וירוס כלשהו, זה לא נגמר. החגיגה המשיכה בבית המרקחת, כשהרוקח האומלל היה נותן לי את התרופה המיוחלת הייתי מתקיפה אותו בשאלות על תופעות לוואי. בבית קראתי באופן מקיף את עלון המשתמש, גם באנגלית – שלא יעבדו עלי וישכחו לתרגם משהו -- ובודקת תופעות נוספות ואיזוטריות שאנשים דיווחו עליהם ברשת. הזיות ופריחה סגלגלה עקב שימוש באקמול? ברור שזה יקרה לי.
לשבור את המעגל
לפני מספר חודשים החלטתי שלא עוד. אני לא מוכנה להיכנע יותר לחרדות בקשר לכל סימן קטן שהגוף מסמן לי. לא כל כאב ראש מרמז על גידול אימתני. לא כל כאב בטן קל משמעו על דלקת תוספתן שמחכה להתפרץ. המיון באיכילוב יסתדר גם בלי הביקורים שלי ולרופאת המשפחה יש מספיק פציינטים עם בעיות אמיתיות להתעסק איתם. שנים ניסיתי להאבק בדאגות ובחששות הרפואיים האלה עד שהבנתי, שהדרך היחידה להתמודד איתם היא לשבור את המעגל.
זה לא היה פשוט. כמה שניסיתי לשכנע את עצמי להפסיק לדאוג זה לא עבד; ואז הבנתי – זו אני שמתחזקת את הדאגה הזו. אני שמחפשת בפורומים ואנציקלופדיות את התרחיש הרע ביותר, כדי להרגיש כאילו אני מוכנה. ובכן, החיים לא צפויים. אין לדעת אם נזכה לחיות עד גיל 90 או שחלילה וחס נלקה במחלה קשה. אין דרך לשלוט בכך ואין שום סיבה לשגע את עצמנו תוך כדי.
הדאגה מסיבה לדאגה היא שמזינה את החרדות שלנו ולא שום סיבה אמיתית. אל תתנו לה יד. אל תחזקו אותה ותנו לה את תשומת הלב שהיא מבקשת. בפעם הבאה שאתם סובלים ממיחושים קלים, לפני שאתם פונים לגוגל או מתקשרים בחיוג המהיר לרופא המטפל, פשוט תרפו. חישבו ברצינות לרגע: האם באמת יש סיבה לדאוג? האם אני באמת נמצא בסכנה בריאותי דחופה? סביר להניח שהתשובה תהיה לא. במקום לבלות שעות באינטרנט בקריאה על מחלות, מה שרק יגביר את אי הנוחות הפיזית והנפשית, עדיף לנוח ולהירגע קצת. אני מבטיחה שכשתקומו תרגישו הרבה יותר טוב.
צידה לדרך: אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך, ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו אתה רוצה להיות (ר' נחמן מברסלב)
פוסטים נוספים של ליברמן-פלשקס: