הדפסה
לכתבה באתר
(צילום:dreamstime)
מי שיש לו חבר חוזר בתשובה בטח מכיר את זה: המתחזק החדש, שראה את האור, מנסה לשכנע אתכם בכל הזדמנות להצטרף לשיעור תורה, לקרוא פרק בתהילים ולשקול לעטות כיסוי ראש. בשביל מי שלא בעניין, השידולים האלה הופכים לא פעם לניג'וס. יום ערפיחי אחד הבנתי שבענייני סביבה -- אולי גם אני קצת כזאת. נהייתי רבנית של קומפוסט ומיסיונרית של צמחונות. האם זאת הדרך להביא את האור (הירוק) למקורביי?
שישי, ארוחת ערב משפחתית. אמא שלי בישלה בעצמה את הכול. יצא לי שם במשפחה של הצמחונית המשוגעת שמאכילה חתולים. אולי בגלל זה, כבר התרגלתי לא לדבר הרבה על התרנגולות המהונדסות גנטית שמונחות בסיר ועל האנטיביוטיקה שהן קיבלו. גם על הלולים המזהמים אני לא מכבירה מילים, אבל אני ניגשת למשטח העבודה ובודקת אם אמא שלי מיחזרה את רדידי האלומיניום שבהם השתמשה לאפות את הירקות בתנור, מציצה למשולש בכיור וממלמלת משהו על זה שחייבים פה מתקן קומפוסט, ומשביעה את כולם שאת שאריות הבשר מעבירים לחתולה שמסתובבת בחוץ. לא מזמן היא המליטה.
אחי נועץ מזלג בקציצת בקר ומודיע לי שזה נורא טעים לו. הוא עושה את זה בשביל להתגרות בי, כמובן. אני מצדי משיבה בחיוך שהאנושות מודה לו על תרומתו לפליטת גזי החממה וכריתת היערות וטובלת מלפפון חמוץ בטחינה.
להרחיב את המעגל
מי שבוחר לצעוד בשביל הלבנים הירוקות, אבל לא חי בקהילה שמגדירה את עצמה כאקולוגית, מוצא את עצמו לא פעם מתמודד עם שאלות שחוקות (איך את יודעת ששקיות ניילון הורגות דולפינים?), חורק שיניים כשהמארחים מגישים אוכל בכלים חד פעמיים או מנסה, בפעם האלף, להסביר את הקשר בין תעשיית הבשר לבין פגיעה באיכות הסביבה ובבריאות הציבור. למי שבנוסף להליכה בדרך הירוקה בחר גם להפיץ את הבשורה יש משימה מורכבת הרבה יותר מצמצום טביעת כף הרגל האקולוגית שלו: צמצום טביעת כף הרגל שלו על מערכת העצבים של החברים והמשפחה.
לעשות קומפוסט בחצר ולהשקות את העציצים במים שבהם השריתי את הלוביה זה קל (ואחרי שמתרגלים זה גם כיף), לגרום לאחרים לעשות את זה – זו משימה קשה יותר. יש אנשים שבוחרים ליישם את עקרונות הקיימות בטריטוריה הפרטית שלהם ולא לתפוס עמדה מחוץ לבית. אפשר להבין אותם. מצד שני, אם אני באמת רוצה להציל כמה שיותר דולפינים, לשחות בים נקי ולנשום יותר חמצן מפיח, כדאי לי להרחיב את המעגל. חוץ מזה אף פעם לא הצטיינתי בלשתוק לאורך זמן.
האתגר האמיתי הוא לא להתעצבן ולא לכעוס. אני יכולה לדבר על זה במושגים של סובלנות כלפי הזולת, קבלת האחר, הכלה והצורך לראות את הצד השני, אבל אניח לז'רגון הסדנאות ואספק סיבה פשוטה הרבה יותר: מעשיות. תועלת.
לרסן את האקו-אגו
מי שרוצה לעשות שינוי לא יכול לתת לרגשות לשחוק אותו ולעשות פרצופים וקולות, שיגרמו לקהל היעד שלו לאטום אוזניים. עוד לפני שערימת הקומפוסט הראשונה תבשיל, למחבק העצים קצר-הפתיל לא יישאר כוח לדבר עוד פעם על אפקט החממה וחבריו לא יסכימו לשמוע מילה נוספת על התחממות גלובלית.
כשדודה שלי מגישה לי את הפשטידה הצמחונית שהכינה במיוחד בשבילי על צלחת חד פעמית, אגיד לה תודה ולא אשטוף אותה בהרצאה על חומרים בלתי מתכלים. כשחברים יספרו שעשו קניות ושכחו את התיק הרב-פעמי אדבר איתם על נזקי הריסוסים, אימת הפלסטיק, חדוות הקומפוסט וחשיבותה של הצמחונות, אבל לא אטיח "בשר זה רצח" כשהם בעיצומו של מנגל.
אני רוצה שחבריי ימשיכו להיות חבריי ושקרובי משפחתי ימשיכו להזמין אותי לארוחות. כך אפשר לעורר מדי פעם שיחה על הקשר בין זכויות בעלי חיים לזכויות אדם, לדוגמה. אני מודעת לכך שרובם לא יהפכו לאקטיביסטים ירוקים או לטבעונים נלהבים, אבל אם השיחות יחסכו שקית ניילון אחת -- כל זה היה שווה.
לכן אני צריכה לדעת לרסן את האקו-אגו שלי, לפחות במצבים מסוימים.
כמובן שאנחנו, אוהבי הסביבה, צודקים, אבל יהיה נחמד אם נהיה גם חכמים. את הזעם הקדוש אפשר לפרוק בהפגנות נגד הקמת תחנות כוח פחמיות, אבל עם האנשים הקרובים צריך לדעת מתי לדבר ומתי להבליג, עם מי יש טעם לדון על פליטות פחמן ועם מי עדיף לקשקש על הריאליטי האחרון בטלוויזיה, מתי להשתמש בהומור ומתי להציג נתונים ומספרים מבהילים.
אין מה לעשות -- המסר הירוק הוא רעיון שצריך לשווק ולקוחות אוהבים שמתנהגים אליהם יפה.
צידה לדרך- אם אתה רוצה להשפיע, כבד את הבחירות של סובביך, תהיה אתה הדבר, רכוש את אמונם ופתח להם צוהר לתפיסת העולם שלך.