הדפסה
לכתבה באתר
"הנכם מוזמנים למיצג בוגרי המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל", כך נכתב על ההזמנה לאירוע הסיום של המחלקה, שהתקיים אמש (ד') בחלל גלריית יפו 23 בירושלים. מיצג, ולא תצוגה. אנו נדרשים לסמנטיקה הזו כיוון שהיא מצהירה על היחסים הדואליים שמקיימים תלמידי בצלאל עם תחומי האופנה והאמנות - משניהם הם שואבים השראה ולאף אחד מהם אינם מתחייבים. בנוסף, היא מגלמת בתוכה הבטחה לאירוע שהוא סוג של פרפורמנס, מיצג אם תרצו, ולא תצוגת אופנה מסורתית שבה צועדים דוגמנים ודוגמניות על המסלול הלוך ושוב. האם מהלך זה משרת את הסטודנטים והצופים? לא בטוח.
לעיסוק קונספטואלי באופנה יש יתרונות רבים, בעיקר אם הוא מאפשר לתלמידי התחום להעמיק במחקרם ולא להיות מכוונים רק אל התוצר הסופי. התפיסה של אופנה כאמנות לכל דבר מעודדת יצירת שפה אישית, חדשנית ומקורית, והיא עומדת מאחורי כל המעצבים הגדולים באמת. עם זאת, אין ספק כי המבחן האמיתי הוא הבגדים שמוצגים בסופו של דבר על המסלול – ההגשמה השימושית של אותם רעיונות נשגבים. ואם העשייה נעצרה בשלב החקירה הראשוני, התוצאה היא אוסף פריטים סהרורי חסר גיבוש והרמוניה.
המחלקה לצורפות ואופנה בבצלאל, בהנהלת עינת לידר, מתהדרת מיום הקמתה בחיפוש אחר קונספט ובעשייה אמנותית. למחלקה סדר יום חברתי, כלכלי ופוליטי, והיא אינה חוששת להוביל את הסטודנטים למחוזות אוף-אופנתיים. אך למרות הכוונות הטובות והאפיל האינטלקטואלי, במקרים רבים התוצאה הסופית מביכה, שטחית ואפילו מקוממת.
אחת הדוגמאות לכך היא הקולקציה "נשים ומהפכות" שהציגה הסטודנטית הפלסטינית מרוות חכרוש. בטקסט שליווה את הפרויקט היא כותבת: "הקולקציה מהווה מחווה לאותן נשים שפרצו את הגבולות (לבישת מכנסיים בחברה הערבית, א"י) ובוחנת את יכולת ההשפעה של כוח ועוצמה נשית במציאות של חיי היומיום". המילים של חכרוש מגוללות ברגש ובעוצמה את סיפורה של אמה, זהרה עבד אל קדר סופי מהכפר דיר אל אסד, ואת המהפכה שחוללה בקרב בנות הכפר. אולם בין הסיפור לבגדים יש מרחק אינסופי. מערכות הלבוש הפשטניות שהציגה חכרוש פוסלו על קווי המתאר של הגוף והן עשויות עורות גמל, בקר וחזיר. בהנחיה נבונה הקולקציה היתה יכולה לספק אסתטיקה חדשה ואמירה עשירה על פטריארכליות גברית וצבאית, אך היא נשארה הבטחה לא ממומשת.
20 הקולקציות של בוגרי המחלקה הוצגו בליווי סרטוני וידאו-ארט קצרים של סטניסלב לב אור ואבנר מאיר, לצד מוזיקה מצוינת של עמוס אלקנה. נדמה כי קולקציות רבות נעשו בסילואטות דומות, עד שלעתים עלתה בצופה תחושת דז'ה וו. לא כך היה במקרה של ארבע קולקציות הגברים, אשר בדומה לתצוגת הבוגרים של שנקר מהשבוע שעבר, היוו באופן מפתיע אחוז ניכר יחסית מסך הקולקציות שהוצגו. ההסבר למהלך, כפי שהסביר מעצב בגדי הגברים דורון אשכנזי לפני המיצג, טמון ברצונם החופשי של הסטודנטים, ולא מתוך דרישה של המחלקה. הקולקציות המצטיינות בחטיבת הגברים הצליחו – וזה לא מובן מאליו – לחבר בין קונספט מורכב לבגד לביש יחסית, ולנפק קולקציה שיכולה לעמוד זקופה על מסלול התצוגה.
בטינה גורוביץ יצרה קולקציית אינסייד-אאוט בשם "Cease and Exist", שנולדה מתוך התייחסות לגוף כסך חלקיו ולא כשלם. היא הציגה מערכות לבוש לגברים שעברו תהליך של דה-קונסטרוקציה (מושג די פאסה שבבצלאל מאוד אוהבים). בין הפריטים הבולטים היה ז'קט גברי שנגזר כך שחלקו הפנימי נחשף על פני כמה שכבות. בחירת הצבעים הנבונה של לבן, שחור וכחול נייבי, לצד בנייה של גזרות חדשות, יצרו קולקציה טובה ומעניינת.
קולקציית גברים נוספת שהעלתה חיוך, לפחות אצלנו, היא "ג'ינסיות" שחתמה את התצוגה. את הקולקציה עיצבו במשותף שחף קורן ועידו שליבקוביץ, שעיצבו קולקציית גברים בדמותם, כפי שניתן היה לראות כשפסעו על המסלול בתום התצוגה. הקולקציה חקרה את בד הדנים ואת הנוסחה לג'ינס ראוי ומוצלח, אבל קורן את שליקוביץ (בהחלט שם ראוי למותג עתידי) מינפו את הקונספט לקולקציה מחויכת, נונשלנטית, גברית וסקסית, שמזכירה מאוד את הרעיונות שליוו את המעצב ברנרד וילהלם הצעיר בתחילת דרכו. הקולקציה לא חפה מבעיות ורחוקה מלהיות מושלמת, אך בנוף הכללי של בצלאל היא סיפקה מראה משוחרר, מגובש ובעיקר מלא פאן – בניגוד לנוקשות של רבות מהקולקציות.
באופן לא מפתיע, הקולקציות האחרות התמקדו באביזרים חובקי גוף ולא בבגדים – נקודת ההשקה בין המסלול לצורפות והמסלול לאופנה בבצלאל. הקולקציה "נפח בתהליך" של סיון לי וקסמן הציגה קונסטרוקציות מתכת, שהן למעשה תכשיטי ענק המעניקים מראה עוצמתי וטווסי. הקונסטרוקציות הולבשו על בגדים חלקים וצמודים בצבע גוף, בחירה שנתנה את מלוא הבמה לאביזרים שנעשו בטכניקה של ריתוך וקליעה ידנית. קונסטרוקציה חובקת כתפיים ממנה משתלשלים חוטי טקסטיל סינתטיים בגווני כחול וסגול היא המוצר המרשים ביותר בקולקציה.
"האישיות והתיק" הוא שמה של קולקציה נוספת שבלטה לטובה, שבה יצרה אורטל רייניש, תיקים חובקי גוף בגדלים שונים: החל מתיק קטן הנשען על הזרוע ומשתמש בה כבסיס לנשיאה, ועד תיק הנכרך סביב הגוף כמעין סינר. רייניש הצליחה ליצור תיקים שאינם אובייקט זר לגוף, אלא כאלה ההופכים לחלק אינטגרלי ממנו אשר תוכנן בהתאם למבנה ולתנועה שלו, לטובת נוחות מקסימלית.
ראויה לציון גם עבודתה של שרון גולן, "הקליפה שלי". גולן יצרה סדרה של נעליים הדוגלת בצמצום מחד, אך מאפשרת רבגוניות מאידך. מדובר באוסף של כ-16 חלקים פלסטיים - חלקם בעלי עקב, חלקם שטוחים – אשר צירוף של ארבעה מהם יוצר נעל מלאה. בפועל, במיקס אנד מאץ' בין החלקים השונים יתקבלו 256 נעליים שונות, שייחשפו בקרוב באתר אינטרנט אינטראקטיבי.
