אחרי חודשים של התלבטות, ביטלתי את חשבון הפייסבוק שלי. סליחה. השבתתי את פעילות הכרטיס שלי בפייסבוק. למי מכם שטרם ניסה, אי אפשר לבטל את החברות בפייס לחלוטין, ברגע שנרשמים לאתר אין דרך פשוטה לצאת. בדיעבד התברר לי שהדבר אפשרי אך הוא כרוך בפרוצדורה מחוץ לאתר. העובדה שנשללה ממני האפשרות הקלה והנגישה לביטול החברות הרתיחה אותי כל כך שאפילו לא טרחתי לברר, השבתתי את הכרטיס וזהו. השבתה משמעותה היא שהכרטיס נותר קיים, אבל הוא אינו פעיל. מערכת הפייס משאירה בידי ה"חבר" את האפשרות להחזיר את הפעילות בקלות יתרה – עליו להקליד את הסיסמא והופ הכרטיס פעיל כאילו לא קרה דבר.

 כבר שבועיים אין לי פייסבוק. הייתי רוצה לספר לכם שזה שטויות, ששכחתי מזה, אבל לצערי, זו לא האמת. מסתבר שפייסבוק הוא סוג של התמכרות מודרנית והיציאה ממנו היא סוג של גמילה. בעולם שבו ה-f מגיחה מכל פינה, ש"כל הנחלים" מובילים לפייסבוק, תהליך הגמילה דומה לאדם שמפסיק לעשן וכלוא בחדר עם מעשנים כבדים.

אני לא נשברת. בינתיים. דווקא עכשיו, כשאני מחוץ לתמונה, פייסבוק נראה לי כמו שטיפת מוח המונית, מין תופעה עצומת מימדים שאני רוצה לבחון ובדומה להרבה תחומים אחרים, כדי לבחון משהו באמת צריך להימנע ממנו.

ריק ובדידות

אבל מה יש לבחון? לכאורה מדובר בכלי אינטרנטי חברתי בלתי מזיק עם לא מעט יתרונות: הוא נגיש ופשוט להפעלה ומהווה כלי איתור יעיל, המאפשר תקשורת עם אנשים מכל העולם וגישה לתוכן מגוון. לרבים הוא גם משמש כלי שיווק עם ממשק אסתטי, מהיר ואף מהנה. אלא שבעת ההתלבטות מצאתי שעבורי מדובר ביתרונות מדומים בלבד ובראשם עיקר מטרתו של הפייסבוק – חברים. 

היו לי 426 "חברים" בפייסבוק, שמתוכם הכרתי באמת אולי 25. יכול להיות שזו הסיבה שאחרי שבועיים שאני לא באתר נדמה כי אף אחד מ"חבריי" בכלל לא שם לב. גם אם מישהו תהה איפה אני זה כנראה לא היה חשוב מספיק כדי לברר, כי לא קיבלתי שום מייל או, חס וחלילה, טלפון. גם אלה שנשארו חבריי מחוץ לאתר לא הבחינו בהיעדרי.

אין לי טענות. למה שמישהו יבחין? בין מאות תמונות מתחלפות, אם נעלמה תמונה אחת, אין שום הבדל. המחשבה שבעולם הפייסבוק אני יכולה להגיח ולהיעלם כמו גוף דק חסר נוכחות, גורמת לי חוסר נוחות, ובמיוחד כשמדובר בחברים. אם מישהו מחבריי בעולם האמיתי היה מנסה ליצור איתי קשר במשך שבועיים ללא הצלחה, הוא היה פונה למשטרה ומדווח עליי כנעדרת. בפייסבוק – לצאת, להיכנס, להיעלם -- לכל אלה אין משמעות אמיתית.

הקלות שבה אפשר להיות או לא להיות בפייסבוק יכולה, אולי, להוות יתרון לאנשים מסוימים, אבל בשבילי זה בעיקר הרגשה של ריק. אותו הכלי שאמור להגדיל את מעגל החברים שלי הותיר אותי בעיקר עם תחושת בדידות.

שלוש תשובות שליליות

מהו "הלייק", מה מכיל הפועל הזה? אף פעם לא הבנתי. האם זה אומר ש"החבר" באמת קרא את מה שכתבתי או שהוא "לייק" את עצם העובדה שפירסמתי משהו? "לייק" זה מחבב? מחבב זה פחות מאוהב? פעולת "הלייק" כל כך פשוטה, שמה איכפת לי לעשות לייק גם כשאני לא לייק? זה לא מצריך ממני שום דבר. אני לא מתביישת להודות שהרבה פעמים עשיתי "לייק" כי רציתי "לייקים" בחזרה, מין יחסי גומלין לא כתובים – איי לייק יו, יו לייק מי. ספק רגש, דל, סינטתי, לא נוגע, לא שוקע. המילה "לייק" לבדה יש בה משהו כל כך מלאכותי, שאני, איך לומר, לא לייק.

במחשבה לאחור, גם מהתוכן לא הפקתי הנאה משמעותית. פייסבוק מאפשר שיתוף תוכן בלי בקרת איכות. כל "חבר" יכול להעלות, לכתוב ולשתף בכל נושא העולה על רוחו. נכון שחלקם משתפים תוכן מעניין ומרחיב דעת, אבל יש לא מעט מעדכני סטטוס כמעט אובססיביים, שמעלים כותרות מתחלפות בנוסח: "בוקר טובבבבב. החתולה שלי השאירה מלא שערות על השטיח".

ויותר משהטרידו אותי הסטטוסים, הטרידו אותי מספר התגובות. לא פעם ראיתי שכותרת מסוג זה גרפה מאות תגובות, ומכיוון שקל יותר לספר על החתול מאשר לייצר תוכן משמעותי, יוצא שהעמוד הראשי, המתעדכן ללא הרף, עמוס לעייפה בדיונים דלים, שמדי פעם השתחלו ביניהם קישור אחד או שניים שעניינו אותי.

בסופו של דבר הדיון שלי עם עצמי בעניין הפייס הצטמצם לשלוש שאלות עיקריות: האם מכסת חבריי גדלה עם שהותי בפייסבוק? – לא. האם השכלתי? – כמובן שלא. האם בזבזתי זמן יקר? – כן וכן. כל אלה הביאוני להחלטה שדי, אני בחוץ. בבית קפה עם חבר אמיתי.

לאתר מהות החיים