הדפסה
לכתבה באתר
השבוע נפגשתי עם הסופר והמשורר המצוין שמעון אדף, שהודה שהרבה לפני שהוא סופר, משורר או עורך, הוא קודם כל קורא. לאורך השנים, סיפר, הוא אסף כמויות של ספרים, שמקשות עליו לעבור דירה. "המובילים מתלוננים", אמר וסיפר שהוא חושב פעמיים ושלוש אם וכאשר עולה הרעיון לעבור דירה. לך תארוז ותוביל כמויות כאלו של ספרים. זה כבד.
הדעה הרווחת היא שגברים נוטים יותר לאספנות (לא נתקלתי בנשים שמקדישות חדר שלם לתקליטים או ספרים -- אולי בגדים זה עניין אחר), וההתנהגות שלי מחזקת זאת: גם אם הם לא ממלאים חדר שלם, הדבר הראשון שתראו כשתיכנסו אלי הביתה הוא מדפי דיסקים גבוהים ולא מעט מהם. כבר עברתי איתם דירה פעמיים ולמרות כל מה שנכתב על מות הדיסק, בכל מעבר יש לי עוד. גם מספר הספרים שלי כמעט הוכפל בדירה הנוכחית. איך לעזאזל אעבור לדירה הבאה?
התשובה נובעת מהתהייה למה אנחנו אוגרים כל כך הרבה. הרי רבע מהדיסקים שלי, נגיד, לא שמעתי כבר שלוש שנים לפחות. יש על המדפים כאלה שלא ראו את הקומפקט מבפנים כבר עשור. בכוננית הספרים נחים כרכים מאובקים, שאני אפילו לא מצליח להיזכר מתי קראתי אותם או מאיפה באו ובעיקר למה אני לוקח אותם מבית לבית אם אני לא קורא בהם יותר.
להקל על הלב
העצה שנתתי לאדף מוכה הספרים היא גם העצה שאני נותן לעצמי: לתת. לא רק עצות, גם ספרים, דיסקים, תקליטים או כל דבר אחר שמכביד עליכם ואתם אוספים ואוגרים ועורמים. מסרו אותם, העבירו אותם הלאה, תנו לחבר ואמרו לו לשמור או למסור הלאה.
מרגע שמתחילים -- תחושת השיחרור כמעט משכרת. הוודאות המוחלטת שאותו ספר או דיסק ישכון על מדפך גם בעוד עשור מתחלפת בהרפתקה. יש מסתורין במסירת ספר בלי לדעת לאן יתגלגל בעוד חודש, שנתיים, עשור. האם מקבלו יאהב אותו ויחליט לאמצו, ימסור אותו או ישנא ויניח ברחוב. ההנחה ברחוב היא השיחרור המוחלט: מתן בסתר, כל כך בסתר שגם אתה לא יודע למי אתה נותן. לך תדע במי יפגע הספר או הדיסק, שאולי ישנה לו או לה את החיים.
כך, מחשבה על מעבר דירה לא צריכה להיעצר בחומת המדפים העמוסים, אלא לדלג מעליה; הספרים או הדיסקים שלכם יעברו דירות בעצמם ויאפשרו גם לכם לעבור דירה. הארגזים יהיו קלים יותר וכך גם הלב שלכם והעולם שסביבכם יהיה עשיר מעט יותר.
גיא חג'ג' ויוסי בבליקי ידברו על נושא של בית ומעברים בתוכניתם "שניים בסימן שאלה", שתשודר היום ב-13:00-15:00 ברדיו מהות החיים