"Celebration", המונח שטבע אושו, הגורו ההודי השנוי במחלוקת, הפך אותו לפופולארי מאוד במערב, בין היתר מכיוון שבניגוד לאחרים, אושו לא דגל בסגפנות לשם התפתחות רוחנית. להיפך: הוא הטיף לשמחה.

 

זו שנתו הרביעית של פסטיבל "אושו-ישראל", שהחל כאירוע קטן יחסית בהשתתפות כמה מאות חברים שביקרו באשראם המפורסם בעיר פונה שבהודו, והלך והתרחב עד שהפך להפנינג גדול. התוכנייה מציעה שלל טעימות ברוח אושו: מדיטציות אקטיביות, התנסויות בסדנאות התרפיה המפורסמות של האשראם, יוגה, צ'יל אאוט בבריכה ובצ'אי שופס, ואחרי שקיעת החמה – הופעות ומסיבות. שם אחד מבין שמות המנחים בפסטיבל בולט במיוחד: ניסים אמון, מורה לזן בודהיזם, נזיר לשעבר ומי שכתב, בין היתר, את "חידת הלוטוס" - ותרגם לעברית את ספר הטאו, הספר הסיני המתורגם בעולם.

 

לאמון, ממקימי המרכז הרוחני "טאוס" ביוון, תלמידים רבים. בשנים האחרונות הוא הוביל קבוצות של תלמידים למסעות רוחניים בהודו, כשתחנה מרכזית במסע היתה האשראם של אושו, בפונה. בפסטיבל השנה ייתן שתי הרצאות על חכמת המזרח, ש"יסבירו בצורה הגיונית את מה שמעבר להיגיון", לדבריו.

 

מה למאסטר לזן ונזיר לשעבר, ולגורו ההודי השערורייתי, שהנזירות ממנו והלאה?

"במנזרים כל אחד נמצא בעיקר עם עצמו. לומדים קצת סוטרות, מטאטאים את השביל, יושבים מול הקיר, הולכים במדיטציה הכי לאט שאפשר ואפילו אוכלים בדממה. קיבלתי שם חדש, בגדים אחרים וקרחת. מדי פעם מבקרים מנזר אחר לכמה חודשים, וגם שם רוב הזמן יושבים בשקט. יש חודשים שאפילו לדבר אסור. בכל השנים שלי במנזרים מעולם אף אחד לא שאל אותי על העבר או על הילדות שלי. לא שאלו אם קיבלתי חום ואהבה, או אם ינקתי בילדות, אם יש לי כאב בלב. היה לי טוב שם. פעם בשבוע הלכנו לסאונה ובסוף כל קורס היינו הולכים לראות סרט בקולנוע".

 

המסע להודו

"רק אצל אושו היה מותר לבכות בלי הגבלה, להתחבק שעות ולרקוד עם עצמך בטראנס כאילו אין מחר"

אחרי שש שנים של מנזרים בודהיסטים ומדיטציות בשתיקה, הוא הגיע אל האשראם של אושו, בפונה. "פגשתי שם בעולם חדש שלא הכרתי. ראיתי אנשים שרוקדים עם עצמם בחופשיות מלאה, ריקוד שאין לו תבנית וצורה. ראיתי אותם מתחבקים דקה ארוכה, מציירים עם הידיים והכי חשוב – בוכים בחופשיות. התחלתי ללמד שם זן ובתמורה קיבלתי אפשרות להשתתף בחינם בסדנאות.

 

"אני זוכר שראיתי אישה אחת בת 73 שהתייפחה בבכי וחבטה בכרית תוך כדי שהיא צועקת 'אני שונאת אותך אבא!'. מתברר שהיא אף פעם לא הרשתה לעצמה להגיד את זה. הראש שלה הגן על האב ולא נתן מקום למצוקה של הרגש. בגיל 73, כשהאבא מת כבר הרבה זמן, היא הרשתה לעצמה להוציא את האמת הרגשית שלה, שהיתה מודחקת כל השנים האלה".

 

איך אושו יכול לעזור לכם?

"אושו הבין ולימד שלפני שאפשר יהיה לשבת בשקט במדיטציה צריך להתייחס אל הרגש, לפנות לו מקום, לשחרר את הלחץ מהבלון הפנימי", מסביר אמון. "הוא הופתע לגלות שרבים מהתלמידים שהגיעו אליו קיבלו מכות מההורים שלהם. שיש להם כעס עצום נעול בפנים, שצריך לשחרר.

 

"לפי אושו, במסלול הרוחני צריך לרוקן קודם את המרתף הרגשי כדי שיהיה מקום למשהו חדש להיכנס. אחרי שעושים קתרזיס ונותנים למה שיש לצאת, מגיע זמנם של החום והאהבה. פשוט לחבק, ללטף, להיות ילד מחדש. אחר כך מתקדמים לנושא המיניות, שבשנות ההתבגרות מתלווה אליה מצוקה רבה. אושו גילה שבגלל פגיעה רגשית מהעבר, גברים רבים פשוט כועסים על הנשים, והנשים כועסות על הגברים. המיניות הרגילה הפכה להיות כוחנית, אגרסיבית, מרוחקת ומלאה בכעס ובמעצורים".

 

לכן, מסביר אמון, "התחנה הבאה במסע עם אושו הוא להכיר את האינטימיות שבשיחה, שבמגע, אורך רוח והרבה סבלנות. לתקן את המיניות המעוותת אליה גדלנו. אחר כך ללמד את האנשים להיות מסוגלים לשחרר שליטה ולהיכנס לטראנס מסוים, בריקוד, בציור, בסיבובים של הדרווישים הסופים, בג'יבריש ובמוסיקה. לשחרר שליטה, כי מה שנועל אותנו הוא הפחד.

 

"ועכשיו, אחרי שניקינו את מרתפי הלב מהחמץ שהדחקנו אל מרתפי הלב, אחרי שהמיניות התרככה והפכה להיות אינטימיות במקום ארוטיקה, אחרי שלמדנו שאפשר לשחרר שליטה ולגלות אושר גדול שהיה שם כל הזמן ולא ידענו - עכשיו התלמידים מוכנים למדיטציה".

 

ישראלים עושים את זה הכי טוב

אמון חי במשך יותר משנה בפונה. "ראיתי דברים שלא האמנתי. הבנתי ונאלצתי להודות שרק לשבת מול הקיר במדיטציה זה לא מספיק. יש עולם רגשי שלם שצריך להתייחס אליו, אחרת אי אפשר יהיה באמת לחיות ברוגע פנימי. היום אני יודע שצריך אמנם להעיר את ה'אני האמיתי', 'בעל הבית' או ה'הורה הפנימי', אבל צריך להתייחס גם אל שני הילדים הפנימיים – הראש והרגש.

 

"היו עוד מורים הודים גדולים במאה הקודמת: רמאנה מהרישי, פאפאג'י, מוקטננדה, קרישנהמורטי, ניסרגדת מהראג', אבל רק אצל אושו היה מותר לבכות בלי הגבלה, להתחבק שעות ולרקוד עם עצמך בטראנס כאילו אין מחר".

 

"למדתי לאהוב את אושו עם כל החסרונות שלו - הרצאות ארוכות מדי, רגישות לשיעולים, לבשמים, מי שיוצא לשירותים נשאר בחוץ, הביקורת שלו על כל הדתות בעולם והבוז שלו לפוליטיקאים. הוא היה איש שחי בלי פחד ולימד לא לפחד מכלום, בעיקר לא מהכאב שלנו. איש אמיץ שהבין שהמסע אל ההארה עובר דרך הלב, ושהצליח ליצור מציאות אליה הזמין את כל שוחרי החופש והמסעות בעולם. הפסטיבל הוא הזדמנות לחיות את המציאות של אושו מחדש, והישראלים, כמו כל דבר, עושים את זה הכי טוב שאפשר".  

 

פסטיבל אושו-ישראל, 14-16 ביולי, גבעת חביבה