(צילום: dreamstime)

היו זמנים שבהם לא כעסתי ולא נפגעתי. שום דבר לא הזיז לי. היתה לי מסיכה מושלמת. בטח שכעסתי ונפגעתי, הכל הזיז לי והפריע, אבל לא יכולתי להכיל את זה. רגשות כמו עצב וכעס צומצמו לנקודה קטנה ודחוסה, שכמו חור שחור, אספה לקירבה את כל הטריגרים לרגשות הקשים והעלימה אותם לאינסוף שלי. כל מה שהזיז לי נבלע פנימה וכלום לא נפלט החוצה.

הפחד מהרגשות הללו מחולק לשניים: עם עצמי -- לחוש אותם ולהיות בהם. עם העולם -- להסביר אותם. מכיוון שלתקשר החוצה כעס ועצב נדמה לי כמו תבוסה, כמו חוויה שעלולה להיות הרסנית, העדפתי את שיטת "לא פגע" של ילדותי: אם מישהו זרק עלי משהו קראתי "לא פגע! לא פגע!" והבהרתי שלא אתן לו את הסיפוק בהודאה שנפגעתי. כך אנצח אותו ואגרום לעצמי להאמין שלא קרה דבר.

ההדחקות האלו הן מנגנון הגנה מעולה. באמת. אותי זה שירת יופי שנים רבות, כי הייתי מוגנת. הבעיה היא שבדרך פיתחתי לעצמי סיפורים בדיוניים על העולם. את הדיאלוגים שמרתי לעצמי ובמקום לקיים אותם עם אחרים ניהלתי שיחות שלמות עם עצמי -- גם שואלת וגם משיבה, בלי שום תקשורת חיצונית.

המסיכה התחילה להיסדק

המחיר? נעלמתי. הפכתי את עצמי לבלתי נראית. לא תקשרתי רגשות, גם של אהבה. לא יכולתי להכיל אפילו אותם. לאהוב הפך לסכנת חיים. הדברים שהיו הכי חשובים לי נבלעו בחור השחור. כלפי חוץ הצגתי מסכה אסרטיבית ובלתי פגיעה. הייתי מעל הכל. כלפי פנים -- נאכלתי. חייתי בתחושת החמצה תמידית בלי להיות מודעת לזה. חוסר האותנטיות שלי הוליד תבניות של מניעה מיחסים אמיתיים, כאלה שיש בהם דיאלוג וצמיחה ומרחב שבו אראה את כולי ואראה את מי שמולי.

הגוף והנפש חוו תיסכול מתמשך מחוסר מגע עם העולם, כי היה לי שיריון. ברמה הפיזית פיתחתי הפרעות אכילה. היתה לי מערכת יחסים עם אוכל: אהבה ושנאה, תשוקה ודחייה, צ'ופר ועונש. 20 שנה של הפרעות אכילה, שהן המקבילה להפרעה שלי עם עצמי מול העולם.

לקראת גיל 40, המסיכה התחילה להיסדק, השיריון כבר לא שירת אותי יותר -- מאסתי בו. תחושת החמצת החיים שלי גברה על הצורך להתגונן. התחלתי להבחין שסביבי יש אנשים שמדברים את עצמם, שמרגישים ועושים משהו. נמלאתי קנאה ולאט לאט המסיכה קיבלה אישור להסיר את עצמה.

שם אני נמצאת היום. מקום שבו אני מסרבת להיות חור שחור. אני מרשה לעצמי להיות יותר ילדה, כי ילדים הם אימפולסיבים ומותר להם. הם כועסים, מתעצבים ויש להם ידיעה פנימית, לא מודעת, שמותר להם. יש להם זכות להיות עצמם. לשם אני רוצה לחזור ומשם להתבגר שוב. מתוך ידיעה שלכל מה שמתחולל בתוכי יש מקום וזכות קיום.

רוצה את היהלום

לפני מספר ימים גיליתי דפוס חדש: כשאני כבר מרשה לעצמי לכעוס, עדיין אין דיאלוג. הכעס שלי עצום ומכלה. הוא הרסני ולא מבוקר. הדרך שלי לתקשר את הכעס היא לחסל את מושא הכעס: יורה מילה נוראית ומנתקת שיחה, מטיחה את הכעס בעצבים והולכת. לא משאירה לצד השני פתח לכלום. אפילו לא להתנצלות. במקום להזדכך מפריקת הכעס, הסתבר לי שאני נטענת יותר. אבל מטרת תיקשור הכעס היא לבנות יחסים ולא להרוס. להרוס זה אקט אלים.

מודעות. היום אני כועסת עם אנרגיה שהיתה כלואה בתוך החור השחור שנים רבות. היום אני רואה את הדפוס ואת מקורותיו. היום, אני רואה בבהירות גם את המטרה – בניית יחסים, לא הריסתם.

טרנספורמציה. אנחנו מתחילים את הדרך זכים ואותנטים. בדרך זה משתבש ומחוסר ברירה אנחנו עורכים את עצמינו בתצורה שתשמור עלינו. היהלום שבלב נעטף בשכבה עבה של זפת רותחת. ככה אני התנהלתי. לא בא לי יותר. מגעיל לי. אז התחייבתי לעצמי שאשנה צורה. הזפת לא מרשה ליהלום לנצנץ ואני לא רוצה אותה יותר. אני רוצה את היהלום. הוא שלי ואף אחד לא יכול לקחת לי אותו, גם לא המוות.

פוסטים נוספים של לימור דהאן:
על אהבה, מריבה ופצעי ילדות
כשהסערה שוככת
מכתב אהבה לבתי

לאתר מהות החיים