בפעם הראשונה שנכנסתי למשרד הקטן של אורי דביר ברחוב השפלה בדרום תל אביב, הוא היה משועשע למדי. אני הייתי כתבת "במחנה" צעירה על מדי ב' ושיער פזור (כשהמ.צ'דיקים לא הסתכלו), בעלת מדור טיולים וחדוות הרפתקאות. הוא היה מושא הערצה. כמה שבועות קודם לכן הוא הסכים לקחת אותי באוטו של מסמני השבילים לטיול בדרך בורמה בשביל כתבה אחרת. הג'יפ הלבן ההוא של החברה להגנת הטבע היה מקושקש מבחוץ בטפטופי צבע ירוק-כחול-שחור-אדום-כתום, צבעי סימון השבילים הבולטים אז, ולא הייתה גאה ממני לשבת שם בסנדלי שורש ולחלוק את היכל הזוהר מלא הבוץ של המסמנים.

 

כשהלכנו לאכול חומוס באבו-גוש בדרך חזרה וניסיתי ככל יכולתי להרשים אותו, הוא שאל, לבסוף, אם אהיה מעוניינת להגיש מועמדות להיות הנכדה המאומצת שלו. שאלתי היכן הטפסים. אני בוודאי לא היחידה שצורפה לרשימת "נכדיו". כל התלמידים שלו, כל אלה שהתאספו במשרדי החלה"ט בזמנו כדי לשמוע המלצות על שביל ישראל ואלה שלמדו בקורס למורי דרך, חשו קרובים אליו במידה זו או אחרת. אני מניחה שמה שתמיד הקסים אותי בו - מלבד ההיכרות הבלתי-מתפשרת שלו עם כל שביל ושביל - היה שהוא אהב את הארץ מבלי לשנוא דבר. באהבה שלו לא היתה שנאת זרים, שנאת אויבים, או חרדה קיומית. היתה בו פשוט אהבה יפה לדרך, לנוף, להפתעות שיכולות להתגלות בו, לדרך בה הצליח כבר לשבות חלק מסודותיו.

 

19 מפות ואיש אחד

 

אורי דביר עמד במשך 40 שנה בראש הוועדה לשבילי ישראל - כותרת קצת משמימה למה שהיה בפועל: אדם שהלך לאורכה ורוחבה של הארץ וסימן הרבה מהשבילים האלה ביד. הוא היה מאנשיה הראשונים של החברה להגנת הטבע, פרסם עשרות ספרי טיולים, והראה את הדרך לאלפי צעירים ומבוגרים, מדריכי טיולים, חניכים ומורים. בשנות ה-80 יזם יחד עם הטייל אברהם תמיר ז"ל את פרויקט שביל ישראל, קבע את התוואי ויצר את השביל המקסים הזה, 940 קילומטר מדן ועד אילת, שהפך לאגדה. מדינת ישראל היא היום המדינה הכי "מסומנת" בעולם ביחס לשטח. בגלל כל אלה, ובעיקר כי היה פשוט אדם נחמד, הוא היה האדם הנכון להתייעץ איתו כשהחלטתי לעשות פרויקט כתבות על טיול אחד מכל מפה במדינה, מקצה לקצה. 19 טיולים בשבוע אחד.

 

19 מפות יש לה, לישראל יחד עם חלק מהשטחים הפלסטיניים, וכדי לעשות מסלול אחד מכל מפה במשך שבוע, ללא רכב, הייתי זקוקה לתכנון קפדני. שלא ככל ה"מבוגרים" הדאגניים, וכחובב הרפתקאות, הוא לא הטיף לי כשאמרתי שאני הולכת להתקדם בטרמפים ממקום למקום; רק חייך בשביעות רצון והושיט לי חבילה של מפות סימון שבילים – אוצר אמיתי - ומיד התיישב לעזור בתכנון הטיול. כשהגשתי לו את הגיליון, לאחר הפרסום, עטפה אותי אותה חרדה שיש לילדים (ומבוגרים, מסתבר) כשמראים משהו חשוב לאבא ואמא.

 

מסביב לעולם ב-80 שנה

 

הדבר הזה, מפה, הוא ייצור מדהים. כמות הפרטים האינסופית כמעט, בתוספת היכולת לדייק ולא להתפשר, והכי כיף – להוסיף את הסימנים הקטנים האלה שרק מטיילים מנוסים רואים, כמו שבילים שבסופם יש הפתעה, ונקודות חן אחרות שמתחבאות מעבר להר – זהו מפעל שרק אנשים מיוחדים מאוד יכולים להיות חלק ממנו. מהדרך בה דיבר על קרוביו, היו סביב אורי הרבה אנשים כאלה.

 

בשנות ה-70 לחייו, הוא היה פעיל מעין כמוהו. הוא המשיך לטייל גם בארץ ובעולם יחד עם אשתו, וכשלאחד הילדים או הנכדים היה טיול מעניין, התחביב שלו היה להגיע ולהפתיע אותם בכל מיני חורים על שביל ישראל, בהר או בעמק. רצוי עם אוכל, כמובן. הוא לא הפסיק לטייל, ממש עד הרגע האחרון. גרוזיה, ארמניה, תוניסיה, גאורגיה, סין. בכל פעם ששאלתי לשלומו היה נראה כאילו הוא "בדיוק" שב ממקום אחר, "והרגל עוד נטויה", כתב לי. גם כשכבר היה לו קשה לשמוע, וכשדיבורו היה מופרע על ידי שיעולים תוקפניים, הרגליים לא הפסיקו לחפש.

 

מאז ועד היום, כשאני מדמיינת את חיי וזקנתי, אני חולמת שאוכל לטייל כמוך, אורי. שהניצוץ הזה שיש בך יזהר גם בי, יפעיל את סקרנותי ואת גופי לנוע. השיחה האחרונה שלנו היתה ביום של השריפה בכרמל. בדיוק התהלכתי על שביל מסומן בין קיבוץ הרדוף לטבעון, ואיבדתי את הדרך. התקשרתי אליך כדי שיהיה לי את מי להאשים. טענתי שהשביל לא מסומן כהלכה, ודרשתי, בצחוק כמובן, הסברים. רטנת על התלונות שלי וביקשת שאתקשר בקרוב וניפגש. איכשהו, בין כל הדברים שקרו מאז, פספסתי את ההזדמנות לראותך שוב.

 

שמעתי שהלכת מאיתנו בשנתך, במיטתך, לצד אשתך האהובה. אני מקווה שאתה ממשיך לטייל גם שם, אי שם.