(צילום אילוסטרציה: dreamstime)

מה אתם אומרים לילדכם כשהוא מקבל מכה? "לא נורא... זה תיכף יעבור", "לא קרה שום דבר" או מסיחים את דעתו מהכאב כדי שיפסיק לבכות? אבל דמיינו איך תרגישו במקומו, אם תסעו במכונית, מישהו יתנגש בכם מאחור וכשאתם מבוהלים ומזועזעים מישהו ניגש ואומר: "לא נורא, זה תיכף יעבור, לא קרה שום דבר" או "תראו, תראו איזה שקיעה מדהימה...". אבל משהו קרה ועוד איך. וזה כואב. גם לילד שלכם, שקיבל מכה, קרה משהו. ואת המשהו הזה צריך לשמוע, גם כשהוא מתבטא ביללות בדציבלים שמאיימים לבקע את עור התוף שלכם.

יש כמה משפטי מחץ, שנועדו להרגיע את הילד ולשכך את בכיו, אבל בפועל, הם מעבירים מסר בעייתי:
- "את ממש גיבורה את כבר לא בוכה" -- המשפט הזה הוא בית ספר להדחקה. אתם רוצים ללמד את הילדה שהתאפקות והימנעות מבכי היא גבורה? למה, על מה יש להתגבר -- על פעולה טבעית, שמנקה אותנו מהצפה רגשית? כאילו שאם נשלוט בזה נהיה חזקים יותר. אמנם נאבד את המנגנון הטבעי שלנו, שמאפשר לנו לעבור הלאה, נקיים וחדשים, אבל העיקר שנישאר בשליטה. ולא משנה מה המחיר.

- "אתה לא בוכה לי עכשיו" - אחד המשפטים הכי מרגיזים, שמעמיס על הילד -- מלבד הכאב שהוא חש -- גם רגשות אשמה על מה שהוא מעולל להוריו. ילד שנפל מהמגלשה בגן השעשועים לא בוכה רק בגלל הכאב, הוא בוכה כי הוא מבוהל אולי גם מתוסכל. ואת התחושות הללו הוא מבטא בבכי כי אין לו מילים. ומה עושה אמא שלו? מביטה בו ואומרת לו לא לבכות, תוך שהיא מתעלמת מהמסר שמאחורי הדמעות. במקום לנסות לקלוט, לפרש ולעזור לקטן להכיל רגשית את מה שהוא לא מצליח להחזיק לבד, היא דורשת ממנו לשאת גם את הקושי שלה.

- "הקיר הרביץ לך? בוא נרביץ לו חזרה" -- מה משפט כזה מביע? שהקיר הוא רע? שהעולם הוא מקום אכזרי, שבו צריך להכות בחזרה את מי שפגע בך? חשבו שוב האם זה המסר שאתם רוצים להעביר לילדתכם. באותו הרגע היא תוכל לפרוק את הכאב והתסכול על הקיר, אבל היא לא תפתח יכולת להתמודד בעצמה עם תחושות קשות.

מסגרת להתמודדות

שמתי לב שכשהילדים שלי מרגישים שלא מבינים אותם הם בוכים. חוויית התיסכול והבדידות מפחידה בכל גיל, וכשלא מקשיבים להם הם נשארים לבד. לפני כמה חודשים, כשבאתי לאסוף את בן השלוש שלי מהגן, הוא נכווה. הצרחות שלו אספו סביבנו הורים וגננות, שניסו להרגיע אותו, למרוח לו משחה ולנחם אותו. לא קל לשמוע בכי היסטרי של ילד וגם אני סבלתי -- כאב לי מרגשי אשמה, הזדהות ואהבה והסבל שלי היה פוסק אם רק הייתי מצליחה להרגיע אותו. אבל הוא עוד סבל והרגשתי שאין לי שום זכות למנוע זאת ממנו. לא תמיד אני מצליחה, אבל באותו רגע רותח בגן שמתי את התחושות שלי בצד לרגע, אספתי אותו אלי בחיבוק ושאלתי אותו:

"כואב מאוד מאוד מאוד?"
"ככככככככככככככן", הוא בכה ונד בראשו לאישור.
"אני רואה שכואב לך ממש מאוד מאוד", אמרתי וביקשתי שיראה לי בדיוק היכן כואב לו. הורדתי אותו מהידיים, התכופפתי לגובה עיניו והוא הראה לי תוך כדי בכי איפה כואב לו.
"וגם נבהלת מאוד?", ניחשתי.
"כככככככככככככככככככן", הוא המשיך באותה עוצמה של בכי, בעודו מהנהן בראשו בהסכמה.
נשמתי עמוק והתבוננתי. "ואולי זה גם הפתיע אותך?", ניחשתי שוב.
הפעם ה"ככככככככככככן" היה קצר יותר.
רציתי שימחיש לי את עוצמת החוויה: "אז כמה זה כואב לך עכשיו? תראה לי עם הידיים שלך", ביקשתי.
הוא מתח את ידיו לשני הצדדים ואמר, עדיין בבכי: "ככה".
"ככה", מתחתי את ידי. "ממש כל כך ככה כואב לך עכשיו?", שאלתי בטון דרמטי, שהרגשתי כי הוא מבטא את עוצמת התחושה.
"כן", הוא עדיין בכה אבל הרבה פחות.
חיכיתי עוד רגע ואז שאלתי "וכמה זה כואב עכשיו?".
להפתעת שנינו הוא הפסיק לבכות לרגע, מיקד את מבטו ברצפה ואז סימן בידיו מרחק של כ-10 ס"מ ואמר, ללא בכי, "ככה".
"וואו. עכשיו זה רק ככה כואב", אמרתי מופתעת וסימנתי מרחק דומה בידי.
הוא הנהן בראשו ורץ לשחק בחדר הסמוך.
עמדתי שם, מבולבלת, ליד ההורים האחרים ולא עיכלתי מה קרה.

כל הסצינה הזו ארכה כדקה ולא האמנתי כמה מהר הוא יכול לעבור מכאב חד, מהלם ומבהלה לדבר הבא, למשחק הבא, לחוויה אחרת. הבנתי שתנועת הידיים ואינטונציית הקול סימנה לו שקלטתי מה קורה אצלו. הוא הצליח להתבונן בעצמו מבחוץ, לזהות את התחושה ולהגדיר אותה, כך שהפכה לפתע למשהו עם גבול ברור (את הילדים הגדולים יותר, שיודעים לספור, אפשר לשאול כמה זה כואב/ מפחיד/ מעליב מ-1 עד 10).

הבחינה המשותפת של ההרגשה משמשת מסגרת להתמודדות באותו הרגע ותוך כדי כך מאפשרת לימוד של דרך התמודדות. בעוד שהסחת הדעת מתרגלת הדחקה, תמיכה שמסייעת לחוות את התחושה, משדרת לילד: "אני מאמינה בך. יש לך את היכולת להתמודד". ובכל מקרה, גם אם לא נחסוך להם שנים של טיפולים וסדנאות שיפור עצמי, עד החתונה זה בטח יעבור.

פוסטים קודמים של נוגה מיבר:

התנועה לשחרור כעסים

איך ילדיי הפכו להיות הגורואים שלי

בדרך למחלקה הסגורה

לאתר מהות החיים