מהפגישה עם יעקב כהן, שחקן וסטנדאפיסט, יצאתי במצוקה ועם דילמה מוסרית. בניגוד לדעה הרווחת באשר לעיתונאים בכלל ולגביי בפרט, אני לא ביץ' חסרת לב ולא חרא של בן אדם. ממש לא נוח לי במצב שבו אני יושבת עם מישהו שעתיים, מנסה ללמוד להכיר אותו, או לפחות חלקים ממנו, רואה בעיניים שלו שהוא בן אדם טוב, מרגישה אותו, ובסוף כותבת עליו כתבה שעלולה להוציא אותו שטחי ולא מודע לעצמו. לא ייתכן שבן אדם כמו כהן, עם רזומה כה עשיר, יגיע לפגישה נטול רצון לדבר, או יכולת להיפתח, ויענה על 90 אחוז מהשאלות ב"אני לא חושב על זה".

 

כשאדם בוחר קריירה פומבית שכל קיומה הוא תלוי דעת קהל, שיחות עומק עם אנשים זרים הן חלק מהעניין, וכתבת שער, ובכן, יש לה תמיד סיבה. במקרה הזה הסיבה היתה אירוע בריאותי שכהן עבר, ושבגללו לא נכח בתחילת העונה של "צחוק מהעבודה". דמותו הודבקה באופן מלאכותי לפתיח התוכנית, כתזכורת שבועית לאותם ימים מפחידים. כשהתיישבנו, רשמתי לפניי שהוא נראה טוב, רזה, למרות שהוא לא עושה ספורט בכלל, שותה הפוך ומעשן. אוקיי, כנראה שהתקף לב לא היה פה.

 

שמעתי שמצבך הבריאותי הבהיל את המערכת.

"חס וחלילה. מה פתאום? מאיפה שמעת את זה?".

 

ככה אמרו לנו ברשת. אתה היפוכונדר?

"קצת... אני הולך לרופא בשביל שטויות, אבל כשאני באמת לא מרגיש טוב, אני בדרך כלל מתעלם. זה נחשב היפוכנדר?".

 

בשם פרטיותו של המרואיין, והעובדה שברור שממש לא נוח לו לדבר על הנושא, נעזוב את הבריאות של כהן. ממילא, חייו האישיים של בן אדם הרבה יותר מדברים אליי. אני מנסה לעבור לשאלות יותר אישיות, אולי גם אותו זה מעניין יותר. כהן התחתן בגיל מאוחר, בגיל 40, עם האמנית טירנית ברזילי, שחזרה בתשובה. חומר טוב לשיחה.

 

איך המשפחה?

"אני נשוי, יש לי שני ילדים. בני 12 ו־10 וחצי. משפחה".

 

אתה טיפוס רומנטי?

"לא במיוחד. רגע, מה זה אומר בדיוק?".

 

רומנטי, אתה יודע, מחוות, מילים, רומנטי.

"אשתי אשה של פרטים קטנים, צריך לדעת לשים לב. ואני מביא מתנות כשצריך".

 

אוקיי, אבל "כשצריך"? זה לא ההפך מרומנטי?

"לא יודע, אני לא נכנס עד כדי כך לעומק של הדברים".

 

בוא, אשאל אותך אחרת, יש טענה שחוזרת על עצמה מצד נשים במערכות היחסים שלך?

"מה זאת אומרת?".

 

נגיד טענה כמו "אנחנו לא מדברים מספיק".

"לא יודע. לא זכור לי משהו מיוחד".

 

אנחנו לא מדברים מספיק.

"כן, נו, אני תמיד הייתי ביישן".

 

אבל בחרת מקצוע שכולו עמידה על במה ודיבור. זה פיצוי?

"עבודה זה עבודה וחיים זה חיים. אין בהכרח קשר ביניהם. הייתי ביישן אבל גם המצחיקן של החבר'ה. אני לא חושב שזה פיצוי או חסך. פעם שתיתי קפה אצל חבר שלי משה איבגי, והוא שכח לשים לי סוכר בקפה.

התביישתי לבקש".

 

באמת? למה?

"לא יודע להסביר. אני גם לא אוכל אצל אף אחד. רק בבית".

 

זה לא מעיד על בעיית אינטימיות? כאילו, שיותר קל לך מול קהל מאשר אחד על אחד?

"לא יודע, לא חשבתי על זה אף פעם. לא אוהב לחפור. זה לא מעניין אותי. בעבודה אני בן אדם כזה, בחיים הפרטיים שלי אני בן אדם אחר. בן אדם חביב, אני יודע?".

 

עם מי הכי נהנית לעבוד?

"הרבה אנשים. אני עובד עכשיו עם אלי יצפאן ב'הזוג המוזר'. זה תענוג. אתה כל הזמן בהיכון כי אתה לא יודע מאיפה יבוא לך היצפאן הזה ומה הוא יגיד. גם עם רמי הויברגר נהניתי לעבוד ב'ארוחה עם אידיוט'. אני אוהב את המחזה. והכי יפה בעיניי זה שהוא לא אידיוט, הוא עושה שיעור לאנשים מסביבו".

 

אתה מזדהה עם הדמות?

"לא צריך להגזים, לא מזדהה, אבל יש דברים שאתה לוקח מהחיים. למשל האידיוט הוא חולה ניקיון, איסטניס, ויש קטע שאני מקפל כביסה על הבמה. אנשים מוחאים לי כפיים בטירוף כי אני עושה את זה בכזו מיומנות. אז במקומות מסוימים אתה מתחבר, אבל לא מזדהה. פעם שיחקתי דמות של שודד זקנים. איך אני יכול להזדהות עם כזה רוע? אבל אני יכול להבין מאיפה בא הילד הזה שככה הוא מתפרנס, ומאילו מקומות קשים זה מגיע. לכל דמות יש סיפור, חיים. אני עושה תחקיר. קחי למשל דמות של מריח דבק, מסומם. בחיים לא התקרבתי לסמים".

 

אתה מאמין באלוהים?

"אוהו, מה זאת אומרת. אני איש דתי. אני לא עובד בשבת, שומר שבת לגמרי. יחד עם כל המשפחה. מתפלל כל בוקר. זה כזה כיף. אשתי דתייה, הילדים גם".

 

איך שמירת מצוות מסתדרת עם סטנד־אפ? קשה שלא לעבור על הציווי של הלבנת פנים ברבים.

"אני משתדל לא להלבין פנים, וגם, זה מסתדר עם המצווה של לשמח אנשים. אז אני צוחק רק עליי, והרבה. על אשתי, על הכל. במופע הראשון צחקתי על ההורים והבית המרוקאי. סטנד־אפ זה מדהים. בניגוד לתיאטרון, אתה במתח מאוד רציני כי אתה לבד על הבמה, אין עזרים, אין במאי ואין שחקנים. זה רק אתה והטקסטים שלך, ושל רשף לוי, כמובן. זה מתח מטורף עד הרגע שבו אתה יודע שהקהל איתך. ואז אתה נרגע ואתה יכול לקחת אוויר או אפילו לשתוק. כשאתה יכול לשתוק בנינוחות על הבמה אתה יודע שהכל בסדר. הפאוזות מאוד חשובות".

 

אתה מוצא תוכן בפאוזות?

"למה את מסבכת את החיים? אני לא מוצא את הטעם בלחשוב על כל הדברים האלה".

 

אני מעיקה עליך?

"לא, זה בסדר. אני פשוט לא חושב שלכל דבר יש מניע".

 

עכשיו אני כבר מתעצבנת. הבן אדם פשוט לא נותן לי כלום. התחיל לי כאב ראש קל. אירונית, דווקא משל יהודי עתיק עזר לי לפתור את הדילמה: אדם הולך במדבר וברשותו מעט מים. הוא פוגש הלך שכמעט מת מצמא. הדילמה שלו היא האם לתת אותם להלך או לשמור את המים לעצמו. החכמים פסקו שחובתו לשמור אותם לעצמו, אחרת זו התאבדות. אני לא מתכוונת להתאבד פה. באחריותי לעשות כל שביכולתי כדי להוציא את כהן טוב, אבל באחריותו להתנהג באופן שהולם את המפגש. כלומר, לספק את הסחורה.

 

איך אתה יכול לחשוב שאין סיבה לכל דבר? הרי ביהדות במיוחד מחפשים משמעויות נסתרות בכל מילה. אתה כזה טכני?

"אני לא איש טכני, אני נותן את הנשמה, אבל כשאתה על הבמה יש דברים שהם מאוד טכניים. למשל פאנץ'. יש לזה מבנה: אחת, שתיים, שלוש בום - צחוק. לפעמים הבמאי אומר לך, 'כאן תחכה', ויש לזה סיבה טכנית. לא הכל קשור לחיים, למהות. אפילו טכניקה של איך לגעת בקהל זה לא משהו רגשי. לא בכל הצגה כל שחקן בוכה על הבמה באמת. אבל הוא מגיע לרגש הזה. בקולנוע שמים טיפות עיניים. לא כל פעם השחקנית יכולה לבכות. תדעי לך, הרגע של לפני הבכי עובד הרבה יותר טוב על הקהל. למעשה אם אתה בוכה, הקהל לא יבכה. אם אתה שנייה לפני הבכי ומחזיק, הקהל כן יבכה. וזה משהו שהוא לגמרי טכני. אז מה? לא טוב? למה את מזלזלת בטכניקה?".

 

אני לא. אבל אני חושבת שזה צריך להיתמך ברגש.

"אוקיי. אבל לא רק. שחקן שלא לומד טכניקה לא יכול להיות שחקן גדול. תמיד יהיה משהו שחסר. אנשים לומדים להיות עורכי דין ורופאים, וגם משחק צריך ללמוד. נכון שהיום הכל אינסטנט, אבל אני חושב שזה מקצוע, וחייבים ללמוד אותו".

 

איך אתה מתמודד עם כישלונות?

"מתמודד. אכלתי המון מפחי נפש וביזיונות בתחום הסטנד־אפ. אני הרי מהחלוצים יחד עם וילוז'ני ורמי שטרן, כשאנשים לא ידעו מה זה בכלל. היו מורידים אותי, מסלקים אותי. היתה תקופה שאפילו הלכתי הביתה וניסיתי להבין מה זה, ושוב באתי והלכתי ובאתי, עד שמשהו נפתח. זה הדבר הכי קשה".

 

שיחה על כישלונות, חשבתי שמשהו נפתח. אבל לא. חזרנו לתשובות החד הברתיות. אני רוצה לתקוע לעצמי מזלג בעין. מדי פעם מפסיקים אותנו מעריצים מחנות הפרחים הסמוכה, ומלצריות שבזכותו הלכו ללמוד משחק ורוצות להודות לו. יעקב כהן הוא איש נורא נחמד. באמת. אבל בחיים שלי לא היה לי ראיון כל כך מסויט.

 

אם היית מראיין את עצמך, איזו שאלה היית שואל?

"וואללה, לא יודע".

 

ובכל זאת?

"הייתי שואל מה שלומך, יעקב, איך אתה מרגיש?".

 

והתשובה?

"אני בסדר גמור ברוך השם".

 

באמת ברוך השם. שום דבר אישי, אבל אני מאמינה שכל אמן, ובמיוחד מצחיק, חייב להכיר את עצמו כדי שאנשים אחרים יוכלו להזדהות איתו. ואתם יודעים מה? אולי כאן גם נעוצה התשובה לשאלה למה נוכחותו בפריים טיים של אחד מטובי הפרפורמרים שלנו מסתכמת בפינה קצרה בתוכנית של סטנדאפיסט שצעיר ממנו ב־20 שנה. תכלס, איך יחזיק אדם כל כך סגור, שהדבר שהכי נוח לו זה לדקלם טקסטים שהונדסו מראש למכונה משומנת של פאנצ'ים, תוכנית משל עצמו?

___________________________________________________________________________________________________________

 

עוד בפנאי פלוס: