בשנת 1968 נעל אופנאי העלית כריסטובל בלנסיאגה את בית האופנה שלו בפריז, לאחר קריירה ענפה בת חמישה עשורים. "לא נשאר עוד את מי להלביש", צוטט המעצב הבאסקי, שנודע בחוג לקוחותיו הזוהר שכלל את פאולין דה רוטשילד, ג'קי קנדי ופביולה, מלכת בלגיה. הצהרתו הפרובוקטיבית של בלנסיאגה זכתה מאז לכמה אזכורים, בין היתר בסרטו של רוברט אלטמן משנת 1995, "משהו ללבוש".
השחיקה ההולכת וגוברת במעמדו של ההוט קוטור בתעשיית האופנה והצטמקות רשימת המעצבים המציגים מדי שנה בשבוע העילית בפריז, מעלה תהיות רבות באשר לגורלה של מלאכת העיצוב הנכחדת. אולם השאלה שצריכה להישאל לפני הכול היא האם ישנן עדיין נשים שמסוגלות לקנות ואף ללבוש את יצירות הפאר שיוצרים מעצבי ההוט קוטור? במילים אחרות, למי יש 80 אלף דולר מיותרים לפרק על שמלה אחת, ולאן לעזאזל לובשים את זה?
הגרסה הלא רשמית גורסת כי בעולם כולו ישנן 200 לקוחות בלבד. כולן נשים. יחידות סגולה בעולם שהעביר כבר מזמן את ההילוך לעבר האופנה המהירה. אז מי החברות ברשימת ה-200? ובכן, בדיוק פה מתחילה הבעיה. למעט פטרונית האופנה אנה פיאג'י, שחוגגת את הופעותיה הציבוריות בפריטים של מעצבי העילית, מרבית הלקוחות מעדיפות לשמור על מרחק מעיני הציבור. בפרק על מעצב האופנה ז'אן פול גוטייה בסדרה התיעודית "היום שלפני", ניתן היה להבחין בשתי לקוחות שישבו בשורה הרביעית בתצוגת העילית של המעצב, שביקשו להסתיר את פניהן מפני המצלמה, כפי הנראה מחשש לחטיפתן ודרישת כופר בתמורה להשבתן בחיים.
כל הפנים והשמלות
שבוע אופנת העילית מתקיים מדי עונה בפריז, ונחשב למעוז אחרון של אופנה אמיתית. רבים נוטים להתבלבל בין תפירה אישית לבין תפירה עילית, "הוט קוטור" בצרפתית, שהוא למעשה תו תקן לפריטי לבוש שעומדים בהגדרות מחמירות מאוד. בניגוד לנשים הפונות לתופרת ביתית המייצרת עבורן את הבגד על פי מידותיהן האישיות, הוט קוטור היא תפירה ידנית של בגד, על גוף הלקוחה, מבדים ייחודיים ויוקרתיים שמיוצרים כולם במיוחד עבור האטלייה של המעצב בעיר פריז בלבד. חלק גדול מהטקסטיל של הפריט אף מיוצר באטלייה עצמו בעבודת יד: מעבודות רקמה ושיבוץ אבנים, ועד לתפירה ידנית של הבגד. זהו תהליך ארוך, שיכול להתפרש על פני חודשים ספורים. בנוסף, מעצבי העילית מאוגדים תחת הפדרציה "שמברה סינדיקל דה לה הוט קוטור" והם מחויבים להציג מדי עונה לפחות 45 דגמים שנתפרים על ידי עובדים קבועים. המחיר בהתאם: 20 אלף דולר ומעלה לפריט, והשמיים הם הגבול.
בשנים האחרונות התעמעם זוהרו של שבוע אופנת העילית בפריז, אבל עדיין מוקדם מדי להספדים. למרות שתור הזהב של התעשייה, משנות ה-50 ועד סוף שנות ה-80, כבר מזמן מאחורינו, יש מי שעדיין נותר פעור פה אל מול היצירות החד-פעמיות של מעצבי העילית. נכון, יש מן האמת בטענה כי בתי האופנה נוטים להציג שמלות פומפוזיות ומופרכות, רק כדי לעורר את יחסי הציבור של המותג ולגרום לעוד לקוחה בדרום מערב ארצות הברית לרכוש בושם או משקפיים הנושאים את שמו. אולם בשנים האחרונות קולקציות של בתי אופנת עילית כמו אלקסיס מביל, שאנל, ארמאני פריווה וולנטינו - לא פחות לבישות מהקו המוכן ללבישה שלהם. ימי שמלות הפרעונים של ג'ון גליאנו ל"כריסטיאן דיור" ישארו כזכרון חולף ומרגש בהיסטוריה של ההוט קוטור.
בתי האופנה המציגים בקביעות בשבוע העילית הם מאבני היסוד של האופנה הצרפתית: עם שמות גדולים כמו שאנל, כריסטיאן דיור וז'יבנשי, לצד שמות צעירים יותר כמו ז'אן פול גוטייה והלבנונים אלי סאאב ורבי קיירוז. אבל בעוד שמות בתי האופנה חשופים לעיני כל, הסוד השמור נותר, כאמור, רשימת הלקוחות האקסקלוסיבית המורכבת ממאות נשים בודדות. עשירות כקורח.
סודות ששמרתי בארון
בסדרה התיעודית The Secret World of Haute Couture (העולם הסודי של התפירה העילית), שהפיקה ב-2007 הבמאית מארגי קינמוונת' עבור ה-BBC, נחשפו כמה מהנשים הללו בפעם הראשונה. הן הציגו את קולקציות העילית שנחות בארון הבגדים שלהן וסיפרו על היחסים בינן לבין המעצבים.
הנודעת בהן היתה יורשת המיליונים דפני גינס, אמנית, פטרונית של מעצבים ואמנים, מפיקת קולנוע ואישה שיודעת דבר או שניים על יחסי הון-סגנון. גינס היא דור שני להוט קוטור, לאחר שסבתה דיאנה ודודתה ננסי לבית מיטפורד היו לקוחות קבועות בבתי הקוטור של פריז. גינס חושפת בסדרה מספר פריטי לבוש שירשה, ביניהם שמלת ארגמן עשויה משי סאטן של ז'יבנשי עם איור גרפי שחור ושרוולים בצביעת דגרדה. "לסבתי ולאחיותיה היתה מערכת יחסים הדוקה עם ז'יבנשי ודיור", סיפרה. "גם היום, יותר מ-20 שנה מאז שעוצב הבגד, הוא נראה נפלא. זו תפירה עילית במיטבה, ירושה שאין לה תחליף".
לקוחה מפורסמת אחרת היתה אשת החברה הניו יורקית נאן קמפנר. הגרדרובה של קמפנר נחשפה בתערוכה American Chic, שהוצגה לאחר מותה, בשנת 2005, במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. קמפנר עסקה בכתיבה ועריכת אופנה בשנות ה-60 וה-70 עבור מגזין ווג הצרפתי ועבור מגזין הארפר'ס בזאר, ופיתחה עם השנים חיבה גדולה לפריטי העילית של ולנטינו ואיב סאן לורן, אותם הגדירה כיצירות אמנות לבישות.
חלק גדול מהנשים הללו פיתחו את אהבתן לאופנה הפומפוזית מטעמי עודף ממון ותשוקה עצומה לבגדי פאר. למשל, בטי לגרדרה, דוגמנית לשעבר ואלמנתו של איל המדיה הצרפתי ז'אן לוק לגרדרה, היא בת בית בתצוגות העילית של ז'אן פול גוטייה וכריסטיאן דיור. לגרדרה, ילידת ברזיל הנמצאת בשנות ה-60 לחייה, מתהדרת במראה אצילי ובפס לבן בשיערה, שהפך לסימן ההיכר שלה. לפני כשנתיים היא אף "אצרה" את ארון הבגדים שלה לתערוכה בסאו פאולו.
דמות נוספת, המוכרת פחות למי שאינו חלק מחוג הסילון הבינלאומי, היא אשת החברה האמריקאית ומעצבת הפנים סוזן גוטפרונד, הנשואה לבנקאי העשיר ג'ון גוטפרונד. בדופלקס המפואר שלה בשדרה החמישית בניו יורק מצויות עשרות שמלות קוטור, שאותן היא נצפתה מלטפת בסדרה התיעודית של ה-BBC. דמות נוספת שבלטה בסדרה היא האמריקאית בקה קסון ת'ראש, רעייתו של איל נפט מטקסס. כיאה לאשת חברה במעמדה, ת'ראש מככבת בעמודי המתלבשות הנוצצות במגזיני האופנה, אבל חדי אבחנה כבר טענו כי סגנון הלבוש שלה טמון בשם משפחתה.
גם בתי המלוכה בעולם לא טומנים את ידם בצלחת האופנה העילית – מארמון מלכת אנגליה, דרך ממלכת הולנד, בלגיה וירדן. אחת הלקוחות הטובות של ולנטינו היא שכנתנו, הנסיכה פיריאל מירדן, שאף כיבדה בנוכחותה את סדרת האירועים שנחגגו כמחווה למעצב בקיץ 2007 ברומא. לקוחה מרוצה נוספת היא הברונית הרוסייה הלן דה לודינגהאוזן, שמחזיקה בביתה בפריז מספר רב של עיצובים של כריסטיאן דיור ובלנסיאגה.
יחד עם התמורות האקונומיות שהובילו להתעשרותם של אילי הנפט מהמפרץ הפרסי והאוליגרכים ברוסיה וברחבי ברית המועצות לשעבר, התרחב חוג לקוחות הקוטור לקהלים חדשים. אותן אולי לא תראו באירוע של בית האופרה לה סקאלה לבושות בכריסטיאן דיור, אבל במסיבות פרטיות של חוגים מצומצים הן בהחלט נוכחות. כיום, יותר ויותר נשים מהמפרץ הפרסי וממוסקבה מוצאות את עצמן ברשימת ההמתנה למדידות בבתי האופנה בפריז וחוברות אל אותה גילדה אקסקלוסיבית שלובשת את הבגדים שנשים בכל העולם זוכות לראות רק בחלומות.