טובה או רעה, זה לא משנה -- העיקר שיש ביקורת (איור: dreamstime)

"אין לך דבר מתאים פחות לנגיעה ביצירת האמנות ממלים של ביקורת: התוצאה היא לעולם מידה זו או אחרת של אי-הבנה". מתוך "מכתבים אל משורר צעיר" מאת ריינר מריה רילקה, בתרגומה הנהדר של עדה ברודסקי.

העיניים שלי נעצרו למשך דקה ארוכה על המשפט הזה, שמופיע בספרון הקטן שהפך לקלאסיקה. רילקה, משורר צעיר בעצמו בזמן כתיבת המכתבים, מתפייט וכותב על שירה, יצירה, חיים, אהבה, סבל, אמנות ועוד דברים שברומו של עולם וכבר בפתח המכתב הראשון שלו משתרבבת לה, איכסה, הביקורת. מי בכלל צריך ביקורת? למה להקשיב לדעתו של אדם שמעולם לא פגשתי?

למה לכתוב ביקורת?

בחצי העשור האחרון אני מתפרנס, בין היתר, מכתיבת ביקורות מוזיקה והתפקיד שלי ברור: כשיוצא דיסק חדש ועורכיי מבקשים ממני לתת עליו את הדעת, אני שומע אותו (לא מעט פעמים), מהרהר בו, קורא עליו ומפרסם רשימה. אני מביע את דעתי עליו, לפעמים מנתח אותו ומסמן את ההקשרים שבתוכם הוא נוצר, אבל מעל מקלדתי תלויה תמיד השאלה: "למה אני כותב ביקורת, האם דעתי טובה או חשובה מדעתו של כל אחד אחר?".

השאלה הזו עומדת בעינה בין אם מדובר בביקורת על ספר, דיסק, הצגה, סרט או מסעדה ואליה מתלוות שאלות נוספות: האם הביקורת מטרתה לדרג, לתת ציון, להכריע אם היצירה טובה וראויה או בזויה ועלובה? או שהיא נועדה להעמיק את ההבנה של אותה יצירה ולשרטט את עולמו של היוצר בעזרת כלים וידע שיש למבקר ואולי חסרים לקורא הממוצע? ואולי מטרת הביקורת היא רק להכיר לקהל יצירות חדשות, שאחרת היו נעלמות?

אין תשובה אחת לשאלה הזו וכל עורך, קורא או מבקר ייתן ודאי תשובה אחרת. אני מאמין שטורי ביקורת הם חלק מדיון רחב על אמנות שחייב להתקיים. יצירת אמנות שמושלכת אל הציבור ולא מעוררת תגובה או דיון כאילו לא פורסמה מעולם. יצירה חייבת להדהד ולעורר -- דיון, מחשבה או רגש. הדיון יכול להסתכם בלומר "אהבתי" והוא יכול להיות טור מנומק של אלף מילה או שיחת סלון, אבל הוא הכרחי והוא שמרחיב את יצירת האמנות ומבטא את ההדהוד שלה אצל הצופים, הקוראים או המאזינים.

לפתור את אי ההבנה

אם רוב היצירות יוצאות לעולם כשהן מלוות בביקורת כלשהי, כנראה שיש סיבה טובה לכך שאנחנו ממשיכים לבקר ולקרוא ביקורות. אני חושב שאני יודע מה היא.

רילקה טען שהביקורת אינה הולמת את האמנות, כי באמנות ישנם דברים שאי אפשר לנסח במילים או לתפוס ולכן כל פרשנות או דיון מילוליים יהיו "אי הבנה" כזו או אחרת. עכשיו החליפו את המילה "אמנות" במילה "חיים" ותבינו איך נוצרות דתות; ניסיון אחד גדול לפתור את אי ההבנה.

"אי ההבנה" של רילקה, אותו חוסר יכולת לבטא במילים אמנות, היא אתגר חיוני באמנות ובחיים. אי ההבנה הזו דורשת מאיתנו להתאמץ, להיות יצירתיים יותר במחשבה ובכתיבה ולמצוא דרכים חדשות ללכוד ולתאר את הדברים שאין להם מילים. הדברים החמקמקים שבגללם אנחנו צורכים אמנות, שבשבילם אנחנו חיים.

המבקרים של החיים

אותו הדבר קיים בחיים של כולם. לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא לא מבין או מתקשה לתפוס ולהשלים עימם, כמו מוות, משמעות, אהבה, חרטות, שאיפות ועוד. כולנו מעבירים את חיינו בחיפוש תשובות והכוונה אצל מורי הדרך האישיים שלנו, אלה שאפשר לכנות המבקרים של החיים.

אני מאמין שכמו בחיים עצמם, כל אדם מוצא לעצמו את מורי הדרך. זה יכול להיות רב או גורו; חבר, הורה או בן זוג, שמשפיע עליכם ומעניק לכם הכוונה, דעות ורעיונות; וגם סופר או זמר שתאמינו לו ולדרכו. כל אחד מוצא לעצמו את המבקרים שמאירים את דרכו, בין אם מדובר במבקר בעיתון או בחבר שמכיר לכם ספר חדש.

לאתר מהות החיים