כאן גרושים בכיף: "אני חושבת שאני אוהבת נשים"

ההכרזה על פרידה לפני הילדים והסביבה הקרובה היא רגע טעון רגשית. להוסיף עליו גם את העובדה שעם הבשורה על הפרידה אמא יוצאת מהארון, זה כבר קצת יותר מורכב. שבע שנים היו יאיר גרינברג (39) מכפר אוריה, איש ארט העוסק גם בבנייה מעץ, ורתם קידר (37) מטל שחר, במאית ותסריטאית - נשואים. הם גידלו שני ילדים. ליה (היום בת שמונה) והלל (בן ארבע וחצי) והיו בעיצומו של בניית בית במושב, כשרותם הבינה שהיא צריכה לעשות מעשה. באמצע אירוע משפחתי היא חמקה עם יאיר לבית קפה ושם שטחה בפניו בצורה כנה במיוחד שהיא מעדיפה נשים. את התגובה של יאיר היא לא תשכח לעולם. שלוש שנים, רגע אחרי שסיימו לעבוד יחד על סט משותף, הוא מסכם את הכול: "אהבתי אותה, היו לנו שנים נפלאות ואני חושב שחלק מהאהבה הזו נשאר לנו באופן הדדי".

מה קדם לפרידה?

רתם: שנתיים של חוסר תקשורת כמעט מוחלטת. מעין תקשורת משימתית בעניינים דומסטים, כולל כעסים מתחת לשפם.

יאיר: בזמן אמת לא הרגשתי סימנים קונקרטיים, אבל בדיעבד הבנתי שהיה בינינו ריחוק שהלך והחמיר.

הרגע בו החלטתם להיפרד

יאיר: זו הייתה היוזמה של רתם. ערב אחד היינו באירוע משפחתי וחמקנו שנינו לבד לבית קפה סמוך. התחלנו לדבר ורתם אמרה שאנחנו צריכים להיפרד, שהיא חושבת שהיא אוהבת נשים. משפט שדי סגר אופציה של חזרה וגם הקל מבחינתי על התחושות, לפחות באותו רגע.

רתם: קדם לזה טיפול זוגי שהיה ממש לא מוצלח ואז חשבתי שאולי ננסה עוד אחד, אבל יאיר ממש לא היה בעניין. בצדק, לא היה כבר מה להחיות. באותו ערב, כשישבנו ודיברנו, סיפרתי לו שהתאהבתי באישה והיתה לו את התגובה הכי מקסימה. הוא אמר: "זה בטח נורא קשה להסתובב עם סוד כזה בבטן". בהמשך, הוא שאל מה אני רוצה לעשות ואמרתי שזה ברור שאני רוצה להיפרד. התברר שליאיר זה לא היה ברור כל כך. כל האווירה היתה מאד טעונה רגשית. פתאום בגיל 35 את מבינה שעד היום היית בצד הלא נכון וזה מורכב. ישבנו וחשבנו איך לעשות את המהלך הזה הכי נכון, הכי קל לנו ולילדים בסופו של דבר. שנינו בכינו נורא ואני זוכרת שאמרתי לעצמי שלא יכולתי לבחור בן אדם יותר ראוי ממנו. בן אדם שבשיחת פרידה אמר לי: "לכי עם הלב שלך".

התקופה שאחרי

יאיר: לא עזבתי למחרת את הבית. הייתה לנו תקופה של שלושה חודשים שעשינו רוטציה על הבית כשבכל פעם מישהו אחר נשאר לישון עם הילדים. לרתם היתה בת זוג והיא הרבתה לצאת. אחרי שלושה חודשים עברתי לגור ליד. במהלך השנה הראשונה עוד הרגשתי כעס, שהלך ופחת עם הזמן. התחלנו להגיד דברים אחד לשני, לפעמים דברים מכאיבים, אבל דברים שהיו בבטן ויצאו מהלב.

רתם: שלושת החודשים האלה, בהם עוד גרנו יחד, היו מאוד קשים. רציתי שניפרד, שניכנס לשיגרה חדשה. הקצב של יאיר ושלי הוא מאוד שונה. הוא איטי ואני טסה ועשיתי החלטה עם עצמי שאני נותנת לו להכתיב את הקצב, לכן זה לקח הרבה זמן. כשנפרדנו, נכנסתי ישר למערכת יחסים עם מישהי ורק אחרי שנפרדתי ממנה עיבדתי את שתי הפרידות יחד. צללתי לכמה חודשים. הרגשתי כמו ילדה שצריכה ללמד את עצמה לעשות תפקידים שיאיר לקח על עצמו, כמו סידור הבית, ניהול חשבונות. ממש מהתחלה.

איך סיפרתם לילדים?

יאיר: להלל לא סיפרנו. הוא היה אז רק בן שנה וחצי. ליה כבר הייתה בת ארבע אז הלכנו להתייעץ עם דיאנה אידלמן, יועצת משפחתית וזוגית.

רתם: דיאנה הסבירה לנו שמשך שיחה כזו חייב להיות מותאם לגילו של הילד. במקרה של ליה האפקטיביות של המסר אורכת ארבע דקות. מה שפסל אותי במיידי כמובילת שיחה כזו. היא גם הנחתה אותנו לתת לה תמונה ברורה לגבי סדר היום שלה ושל אחיה מעתה. איפה הם ישנו ובאילו ימים. מאחר והיא קלטה שאנחנו זורמים, היא הדגישה שעניין הזמנים חייב להיות עקבי ונוקשה. כלומר, שביום בו ליה ישנה אצלי, היא לא הולכת לישון אצל אבא, גם אם היא אומרת שהיא מתגעגעת אליו וההיפך. זהו דפוס שעלול להפוך לנטל גדול מדי עבורם בעקבות הצורך לבחור ולקחת החלטות עם עומס רגשי. היום אני מבינה את זה.

יאיר: לקחנו את ליה לגינה ציבורית ושם דיברנו איתה. אמרנו לה שאמא ואבא לא מסתדרים ולכן לא יכולים לגור יחד, אבל שאנחנו תמיד נשאר ההורים שלה ושל הלל ותמיד נאהב אותם ושיהיה להם בית אחד אצל אמא ובית אחד אצל אבא.

איך היא הגיבה?

יאיר: היא לא בכתה. היה נראה שזה הולך בקלות. אחר כך המשכנו לשחק בגינה.

רתם: לקח לה יומיים להתחיל להגיב ואז היא שקעה בעצמה. ממש כמו אדם מבוגר. זה היה די קשה.

הסכם

יאיר: הלכנו למגשרת בשם שרה כץ, כי למרות הדברים הטובים, היינו צריכים הסכם מסודר. היא עזרה לנו לנסח הסכם, כולל הנושא הכספי. היו רגעים שבהם נחרקו כמה שיניים, בעיקר מצד ההורים שלי ומצד רתם, שאני יודע שקיבלה כמה עצות לא בונות מצד הסביבה. בסופו של דבר דברים הסתדרו.

רתם: היא הייתה מאוד יעילה ברגעים הקשים ועכשיו יש הסכם ואנחנו בדרך לרבנות.

איך הסביבה הגיבה?

יאיר: לא פתחנו את כל הקלפים על ההתחלה. לרוב זו הייתה הפתעה.

רתם: כן, היה קשה לצאת מהארון, אז סיפרנו לסביבה את הפרטים בהדרגה. בהתחלה סיפרנו רק על הפרידה. ההורים של שנינו הגיבו נורא קשה. ההורים שלי אמרו שלא עושים דבר כזה לילדים. האחיות שלי, לעומת זאת, ממש לא היו מופתעות. סך הכול כל מי שהיה קרוב אלינו ידע שזה מהלך יותר טוב בשבילנו. רק להורים היה קשה.

על הנטיות המיניות שלי סיפרתי לאט לאט, כי רציתי לתת לילדים זמן לעכל קודם את הפרידה ואז את העניין שלאמא יש בת זוג. כשהגיע הרגע הנכון וסיפרתי להם, ליה שכבר הכירה ילדים שההורים שלהם היו בזוגיות חד מינית, אמרה לי: "ידעתי, אבל אני מעדיפה בנים עם בנות".

איך בני הזוג הגיבו ליחסים ביניכם?

יאיר: לי עדיין לא הייתה מישהי קבועה.

רתם: אני הייתי בזוגיות עם מישהי שמאוד שמחה על היחסים הטובים בינינו. היא מאוד אהבה את יאיר והיו לה יחסים טובים איתו. בשלב מסויים היא הרגישה שאנחנו נשארנו משפחה והיא קצת נותרה בחוץ, אבל זה משהו שאני לא אוותר עליו. בנות הזוג הבאות שלי יצטרכו ללמוד לחיות עם העובדה שאנחנו תמיד נשאר משפחה. זה משהו שאי אפשר למחוק.

דברים שעושים ביחד

יאיר: אנחנו גרים קרוב, מרחק של שבע דקות נסיעה. כשהיא עברה דירה, עזרתי לה במעבר ובסידור. כל הפעילויות הקשורות לילדים, כמו אירועים ואסיפות הורים, אנחנו הולכים יחד. אנחנו אוכלים לפעמים יחד. בסך הכול אנחנו שומרים על איזו מסגרת, שהיא אמנם קצת נזילה, אבל מאוד רגישה לצרכים אחד של השני.

רתם: בליל הסדר האחרון היינו יחד אצל המשפחה שלי. בכלל, המשפחה והחברים שלנו מאד מעורבבים. כשאמא שלי צריכה הוראות נסיעה בתל אביב, היא מתקשרת ליאיר וכשהוא צריך עזרה עם הילדים, הוא מתקשר אליהם. התקשורת ביניהם מדהימה. כשהוא בא לקחת את הילדים הוא נשאר לאכול הרבה פעמים. הוא החבר הכי טוב שלי, הוא תמיד שם בשבילי וההיפך. עכשיו צילמתי סרט עצמאי והיו לי שלושה שבועות אינטנסיביים. הוא עזר לי מאוד עם הילדים. כמה ימים לפני הצילומים, כשהבנתי שחסר לי את הבן אדם שיהיה לידי וירגיע אותי על הסט, ביקשתי ממנו להגיע ולעשות ארט והוא בא.

איך הילדים מרגישים ממרחק של זמן?

רתם: לפני כמה זמן נסענו כולנו יחד במכונית ויאיר ואני דיברנו וצחקנו נורא ואז הלל הגה רעיון מקורי ואמר "אולי את ואבא תגורו יחד?" אז ליה אמרה לו :"מה, אתה לא זוכר? הם כבר גרו פעם יחד וזה בכלל לא היה כיף".

יאיר: רתם ואני כמעט ולא רבנו כשחיינו יחד ולמרות זאת ליה קלטה מתיחויות והיא אמרה שהיא היום שמחה שאנחנו לא רבים. מה הצלקות שהיא תיקח הלאה? אין לי מושג. אולי היא הייתה נפגעת יותר אם היינו נשארים יחד.

"אף אחד לא מנסה לדפוק אותי" (צילום: דודו אזולאי )

עצה טובה מבעלי ניסיון

יאיר: חבל על האנרגיות השליליות. היחסים בין ההורים זה מה שמקרין על הילדים והאמת היא שלילדים יש יכולת להתמודד עם זה. ליה הפתיעה עם היכולת שלה לזרום ולהמשיך. גם אני הבנתי שמהלך הפרידה חייב להיעשות אחרת יהיה גרוע יותר וכשההחלטה התקבלה, הייתה לי אנחת רווחה.

רתם: קיבלנו עצה מעולה מדיאנה. היא אמרה לנו - "בכל פעם שאתם כועסים על משהו, תזכרו שמה שיש בעומק זה פחד, אז במקום לשים את הכעס על השולחן, שימו את הפחד על השולחן". שנינו מאוד התחברנו לזה וזה שיפר את התקשורת בינינו. אנחנו חברים הרבה יותר טובים מאז. יש לי הרגשה שצריך נכונות בסיסית וחברות טובה להצליח בזה, אבל מי שיש לו את זה, צריך לשמור על זה ולא להתבלבל כשהסביבה משדרת לו שמדובר במלחמה. צריך להילחם שזו לא תהיה מלחמה, לעמוד מול אנשים שאומרים "אל תתני לו לדפוק אותך", "את נלחמת על העתיד שלך ושל הילדים שלך" - אף אחד לא מנסה לדפוק אותי וחייבים להבהיר במיוחד לאנשים שרוצים בטובתכם, שזה לא סוג הדיאלוג שאתם רוצים לנהל.

איך מספרים לילדים?

• ספרו אתם לילדים על הפרידה ושלא ישמעו עליה דרך לחשושים מהסביבה.
• קיימו את השיחה בסמוך לפרידה עצמה, כשכבר אפשר לענות להם באופן מגובש על השאלות שהכי מטרידות אותם. כמו, מה השינויים שעומדים לקרות בחייהם, איפה כל הורה יגור ומה תהיה החלוקה מבחינת הילדים. "זה לא משנה בני כמה הילדים. תמיד הדבר שהכי יטריד אותם זה מה קורה איתם וזה לחלוטין טבעי. התפקיד של ההורים הוא לבוא עם תשובות פרגמטיות קונקרטיות לגבי העתיד שלהם".
• חשוב ששני ההורים ידברו ולא ישאירו את הקושי להורה שקל לו יותר לדבר. כך יעבור המסר של: 'שנינו באותה התחושה ושנינו עושים את אותה ההחלטה".
• במהלך השיחה, חשוב שתגידו להם שלא טוב לכם, שאתם נפרדים במטרה לחיות יותר טוב. מה שמחייב אתכם כמודל, אכן, לחיות יותר טוב.
• כדאי לזכור שלכם יש המון זמן להתכונן לרגע הזה, חודשים של התבשלות בהחלטה. לעומת זאת, על הילדים זה נופל כרעם ביום בהיר. צריך לתת לילדים זמן לעבור דרך הרגשות המבלבלים והקונפליקטואלים שהם חווים. עכשיו זה תורם.
• הרבה פעמים בזמן אמת, הילדים לא מגיבים בכלל וחוזרים ישר לשחק. במקרה כזה אפשרו להם. זה לא שהם לא שמעו. הם צריכים זמן לעכל.
• אל תטילו על הילדים את חובת ההוכחה שהגירושים שלכם בסדר. "הרבה פעמים אחרי פרידה הורים נבהלים בכל פעם שהילד עצוב ומצוברח ומיד אומרים 'אוי ואבוי. זה בגלל הגירושים. לילדים יהיו ימים טובים וימים רעים בדיוק כמו שהיו להם לפני כן. לא הכול קשור בפרידה".
• הסתייעו באיש מקצוע רק אם אתם מגלים סימני מצוקה אמיתיים, כשלאורך זמן ניכר הילד לא מדבר על הגירושים, לא משתף אף אחד, לא מתלונן ומחזיק הכול בפנים. אז כדאי לאפשר לו מקום בו יוכל לבטא את הקושי, אבל רגע לפני שאתם עושים מהלך כזה, כדאי לזכור שלחיות בשני בתים זה קשה בכל גיל ויש הורים שממעיטים בקושי הזה. לפעמים מדובר בבעיות טכניות שמתלוות לפירוק הבית וכדאי בשלב הראשון לבדוק האם הקושי נובע משם.
• והכי חשוב זה שאחרי הגירושים תשאפו באמת לבנות חיים טובים, כי אחרת הילדים נפגעים פעמיים: גם להם קשה וגם להורים שלהם לא טוב.