הדפסה
לכתבה באתר
פרשת קרח
היא מהפרשות האלימות, היצריות, והמרתקות ביותר שבתורה, והיא פוגשת אותנו בהרבה מקומות. אנחנו פוגשים בה סדרה של דמויות, בראשן קרח, שקוראות תיגר על המנהיגות הדתית והפוליטית של משה ואהרון בקרב מחנה בני ישראל. בסופו של הסיפור, פותחת האדמה את פיה, קרח וכל עדתו המרדנים יורדים חיים אל תוך השאול.
במסורת היהודית, קרח מסמל את קולו של המרדן, זה שאינו מוכן לקבל את מרות השלטון המרכזי. באופן שהוא אולי מפתיע, המסורת איננה מתייחסת לקרח כאל דמות שלילית לגמרי, אלא כדמות מורכבת, שיש לה פנים לכאן ולכאן. מסתבר שיסודות מרדניים ואנרכיסטיים היו מצויים במסורת שלנו מקדמת דנא, ואנו יכולים למצוא גם קולות אחרים, שלפחות רוכשים כבוד לדמותו של המרדן ולקולו הנשמע כנגד הממסד.
ואולי יותר מכל, דמותו של קרח המרדן במאבקו של משה מהדהדת גם בתוכנו. הרי, בכל אחד מאתנו ישנם מספר קולות פנימיים, שמראים לנו את הדרך, שאומרים לנו מה לעשות, מה נכון או לא, באמצעותם אנחנו מספרים לעצמנו את סיפור חיינו. אבל, לפעמים, גם בתוכנו עולים קולות אחרים, קולות מרדניים. קולות שמאתגרים אותנו, שאומרים לנו שאולי אפשר וצריך גם אחרת, לשבור את המסגרת. מה עושים עם הקולות האלה? האם נותנים להם מקום או שמדחיקים אותם ומורידים אותם אל השאול בעודם בחיים?
כדי לרדת לעומקיה של פרשת קרח, נשוחח הד"ר רוחמה וייס,
חוקרת ומרצה לתלמוד.
שלום רוחמה. איך את מבינה את הסיפור של קרח?
בוא נתחיל מהאופן שבו חז"ל התייחסו אל קרח. באופן מפתיע, הם דווקא די הזדהו אתו. במדרשים השונים העוסקים בפרשה, הם שואלים על מה ולמה התמרד קרח, ועונים שקרח התעמת עם משה בסוגיות הלכתיות שונות. והרי, מי אם לא חז"ל עצמם עסקו בפרשנות הלכתית לתורת משה? כלומר, הם מזדהים עם דמותו המרדנית והמאתגרת של קרח. מה שמלמד אותנו שהמסורת היהודית של חז"ל היא מסורת שדווקא מכבדת מרדנות כנגד הממסד.
בטור שלך על פרשת השבוע בYnet הקמת את "בית המדרש של הטוקבקים". איך זה מתקשר לענייני שליטה והתמרדות?
בטור אני מקבלת במה ציבורית להביע את דעתי על פרשת השבוע, אבל באופן מהותי אני לא יותר טובה מכל אחד אחר, והדעה של אנשים אחרים היא לא פחות לגיטימית. בהקשר הזה, יכולתי להבין למה התגובות של הטוקבקיסטים נוטות לפעמים להיות אלימות ולא מכבדות. הם בעצם מתקוממים כנגד מרכזיותו של הקול שלי. במקום להיעלב או להתעלם מזה, החלטתי לתת לקולות האחרים במה, והקמתי את בית המדרש של הטוקבקים. הקוראים מגיבים, אני מגיבה להם, הם מגיבים זה לזה, ואחת לכמה זמן הם אפילו כותבים את הטור במקומי. לאט לאט ניתן לזהות גם שינוי בטון ובאווירה. היום יש פחות ופחות קולות מתלהמים ואלימים, ונוצר דיון מהותי יותר והקשבה הדדית.
בודאי. הקולות הללו, קולות המרד הפנימיים קיימים בכולנו. קולו של קרח הוא "כורח המציאות", אבל הוא גם "כה-רך", במשמעות של קול חיובי ואחר שמופיע. זהו קול חשוב ביותר ולדעתי הצרה אנחנו לא מקשיבים לקולות האלה מספיק. בדרך כלל, אנחנו שומעים רק לקולו של משה הפנימי, זה הקול שמנהיג אותנו, שמנהל לנו את החיים בצורה השגרתית והמוכרת, שחוזרת על עצמה שוב ושוב. אבל, בתוך כל אחד ואחת מאתנו יש קולות נוספים, קולות שמעלים בנו שאלות לגבי הזהות שלנו. קולות שמציעים לנו למרוד בעצמנו, להשתנות, להיות אחרים. אבל רובנו, בכלל לא מעיזים להקשיב לקולות האלה, וכך אנחנו יכולים להעביר תקופת חיים שלמה בלי להכיר את עצמנו, את מי שהיינו יכולים להיות אם היינו נותנים לקולות האלה מקום בתוכנו.
כתבות נוספות של אור זוהר:
