הדפסה
לכתבה באתר
תומר קמרלינג
כמבקר קולנוע של מגזין גברים, אתה יודע שאתה בצרות אם הדבר הכי ממצה שיש לך להגיד על סרט זה "מקסים". אבל מעשה שטן: עוד לפני שהאורות סיימו להידלק על כותרות הסיום של "חצות בפריז", שלוש מילים סיכמו אצלי בראש את החדש של וודי אלן. איזה סרט מקסים.
לפני שאפליג בשבחיו של "חצות בפריז", שמצטרף רשמית למועדון הסרטים הגדולים עם החצות בשם - "מרדף חצות", "אקספרס של חצות" ומעל כולם "קאובוי של חצות" - דבר אחד אני חייב להוציא מהסיסטם. אז הנה: בכל דור ודור קם מי שמספיד את וודי אלן, וזה מתחיל לעלות לי על העצבים. אני זוכר במפורש שכבר בתחילת שנות ה-80 היה מי שטען שזה לא מה שהיה פעם, ואם לשפוט על סמך הראנינג-גאג הזכור מ"אבק כוכבים" ("אהבנו יותר את הסרטים הישנים שלך, המצחיקים"), אנשים קיטרו על התוצרת העכשווית של אלן כבר בסוף שנות ה-70. ודי, חלאס.
מה שנכון נכון: אלן לא הביא עוד רצף מטורף כמו זה שיצא לו בין 1974 ל-79' – "אהבה ומלחמה", "הרומן שלי עם אנני" ו"מנהטן"– אבל בשנות ה-80 קיבלנו ממנו את "דני רוז האיש מברודווי" ואת "חנה ואחיותיה" ואת "פשעים ועבירות קלות", ובניינטיז הוא הרביץ את "בעלים ונשים" ואת "לפרק את הארי", ובאלפיימז – אגב, מה נסגר עם השם של העשור הזה? – היו "נקודת מפגש" ו"ויקי כריסטינה ברצלונה". והנה, הוא כבר החתים ביציאה אחת גדולה גם את העשור הזה. אז כאמור, חלאס. האיש הוא אייקון שצריך להיות מוזכר בנשימה אחת עם צ'פלין, במאי-שחקן עם קריירה באורך של חיים שלמים וערימת קלאסיקות שאין דברים כאלה.
אוקיי. לעסקים: "חצות בפריז" הוא סרט על תסריטאי הוליוודי (אוון ווילסון) שבעצם רוצה להיות סופר, ועל מה שקורה לו כשהוא מגיע לפריז עם ארוסתו (רייצ'ל מקאדאמס), בת עשירים שהיא בעצם פרחה מהגיהינום. אם אתם יודעים מה טוב בשבילכם, זה כל מה שתדעו כשתלכו לראות מה קורה מכאן והלאה; אם אתם לא, תקראו את התקציר המלא מאת מישהו שלא מכיר ביתרונות הצפייה הבתולית. מה שכן, אם תדחפו אותי לקיר אוסיף משפט אחד: הסרט הזה הוא פנטזיה על נושא נוסטלגיה, האנשים שמכורים לה – ומה שההתרפקות על העבר, שאיכשהו תמיד היה פחות זוהר ממה שנדמה לך, עושה להווה שלך. קפיש? אז הנה טעימה מהרספקט שהוא קיבל כסרט הפתיחה של פסטיבל קאן האחרון.
כבר שנים שאלן מלהק אנשים אחרים לתפקיד הראשי של היהודי הנוירוטי-שנון-פגיע, וכבר שנים שעל זה קמים ונופלים הרבה מהסרטים שלו. ווילסון, שנראה כמי שממציא את עצמו מחדש כשחקן – בניגוד לקומיקאי נטו, מה שנראה די מובן נוכח התהפוכות בחייו – הוא פגיעה בול. כמו ג'ון קיוזאק ב"קליעים מעל ברודוויי" (ואתם קולטים איזה קאנון נשאר פה מחוץ לרשימת הקלאסיקות דלעיל, כן?), ווילסון עושה וודי אלן בלי לאבד את עצמו. וסביבו יש ערימה של תפקידי משנה מפוארים, ממייקל שין ("פרוסט/ ניקסון") בתפקיד הוודי-אלני הקלאסי של הפסאודו-אינטלקטואל הבלתי נסבל ועד אדריאן ברודי בתפקיד סלבדור דאלי, מה שמהווה גם רמז עלילתי מסוים וגם את התפקיד הלא מעצבן הראשון של ברודי מאז, הממ, אני מניח ש"הפסנתרן".
אני לא מחלק כוכבים כאן בבלוג, אבל "חצות בפריז" הוא סרט שראוי לחמישה מהם. ראשון על הכתיבה, שני על הטיפול הרענן ברעיונות שחוקים כמו האיכויות המעוורות של הנוסטלגיה, שלישי על ווילסון, רביעי על שאר הקאסט (כן נו, כולל קרלה ברוני), וחמישי שאני מקדיש חגיגית לכל מספידי-אלן המקצועיים לכבוד הסרט החדש והנפלא שלו שיוצא כאן ממש היום. שלו נעליכם, טמבלים. היהודי הזה תמיד היה, ותמיד יהיה, מהגדולים.
מה שמזכיר לי, בלי קשר לכלום ובעצם עם קשר להכל: אם מעולם לא יצא לכם לראות את האיש עושה סטנדאפ, קבלו את זה על תקן קטנה לסיום.