כמעט ואין הדדיות בהחלטה על פרידה, אבל כמעט תמיד יש רמזים מקדימים שמובילים אליה. לא במקרה הזה. שום דבר לא הכין את דלית אלעזר (49) לפרידה הזו. ההיפך, אם מישהו היה שואל אותה עד לאותו הרגע לפני שלוש שנים בו הודיע לה אבי (46) שהוא רוצה להיפרד, היא בכלל הייתה מנבאה להם עוד שנים רבות של זוגיות. בכל פרידה קיים פוטנציאל גדול של נקמה, האשמות ו"הרצון להרוס את החיים לזה שהרס לי", במיוחד בפרידות מפתיעות מהסוג הזה, בהן ההלם מלבה את הזעם. דלית ואבי לא צחקו כל הדרך לרבנות, אבל הבינו משהו מאוד חשוב, שכשסוף הסיפור ממילא כבר קיים - בידיים שלכם לבנות את העלילה שתוביל אליו. פרידה עם כאב וכעס שטופלה באיפוק, אצילות ורגישות וההוכחה הגדולה שכל סוף הוא התחלה של הזדמנויות חדשות.

 

דלית אלעזר (49) מורה, ואבי אלעזר (46), יזם ומנהל בכיר בהייטק, הרצליה. שלושה ילדים: דנה ועומר, תאומים בני 15 וטל, בת 12 וחצי. נשואים 16 שנה, גרושים שנתיים.

 

עוד גרושים בכיף:

 

מה קדם לפרידה?

דלית: מבחינתי זו היתה פצצה שהונחתה עלי. בבוקר יום שישי אחד, אבי לקח אותי לשיחה ואמר לי ש"מה שבינינו זה כבר לא זה". אם היית שואלת אותי קודם לא היו סימנים מקדימים. מה שראיתי זה היה המשך זוגיות לשנים רבות. לא היו בינינו מריבות וויכוחים. במשך מספר חודשים לאחר מכן ניסינו לבדוק את הדברים ולראות אולי הם יסתדרו מעצמם. הוא לא הסכים ללכת לטיפול. שלושה חודשים אחרי, הוא הגיע להחלטה שהוא רוצה לעזוב.

 

אבי: אני הרגשתי במשך תקופה ארוכה של כמה שנים שהקשר בדעיכה. דיברנו מדי פעם על דברים שמפריעים בזוגיות, אבל אצלי זה בעיקר התגבש לבד. בשלב מסויים הרגשתי שאני צריך הפסקה. בהתחלה תכננתי לעבור למלון דירות למשך חודש ואז לאט לאט היה לי ברור שאני לא חוזר.

 

הפרידה

אבי: הפרידה עצמה היא החלק הפחות קשה. הקושי הגדול הוא בהתחבטות שלפני. ייסורי המצפון הם פרמטר בהתחבטות, כי אם אני מוכן לבצע אקט שהמחיר שלו כזה גדול, כנראה שזה מה שאני רוצה. זו התחבטות של חודשים רבים. אחרי ההחלטה, היה ברור לשנינו שאנחנו לא רוצים להתגרש בבית משפט. רצינו שזה יהיה הכי עדין וקל (עד כמה שאפשר) עם הילדים.

 

דלית: כשהבנתי שזה נגמר, התחלתי לבדוק איך לעשות את זה. כולם טיפטפו לי מסביב "לכי לפתוח תיק". לא רציתי. חשבתי לעצמי שכל השנים, היחסים בינינו היו כל כך טובים. אני לא רוצה לפגוע או להתנקם בו. הציעו לי ללכת על תהליך של גישור והרעיון מצא חן בעיני, משני אספקטים: גם ההבנה שאנחנו יכולים להדבר ולעשות את זה בצורה רגועה וגם השיקול הכלכלי. הצעתי לאבי והוא מיד הסכים. התהליך ערך חצי שנה בפגישות משותפות ולעיתים נפרדות, במהלכן היו דברים יותר ברורים לחלוקה כמו כל מה שקשור בילדים וברכוש ופחות ברורים, כמו הדיון בנושא - נכסי קריירה. זהו נושא הדן במוניטין שצבר אחד מבני הזוג בנושא הקריירה במהלך הנישואים. לי יש תואר ראשון בהסטוריה ובתקשורת, אבל במהלך השנים הזנחתי את עבודתי והשקעתי בבית ובילדים, בין השאר משום שהיינו תקופה בשליחות ביפן מטעם העבודה של אבי. וכך יצא שהוא מאוד התקדם מבחינת הקריירה שלו, בעוד אני עמדתי במקום (הסבר על זה יבוא בבוקסא נפרדת). בסופו של דבר פנינו לבית דין לענייני משפחה, שמאוד התפעל מההסכם שלנו ו... לרבנות. בטקס עצמו צחקנו נורא מהסיטואציה בה אבי עומד עם תיק לפטופ עליו ואומר לי "את מגורשת". הזוי. מה שבטוח זה שאני בחיים לא אחזור יותר לרבנות. אני מודה שאחרי הרבנות הרגשתי תחושת הקלה של "לגמור עם זה כבר".

 

הילדים

דלית: התייעצנו בעניין הזה עם עובדת סוציאלית שמתמחה בנושא. ההנחייה הראשונה שלה הייתה שקודם כל נפסיק את הפעילויות המשפחתיות המשותפות. למשל, מפגשים בנפרד עם המשפחה המורחבת. ואז קראנו להם לסלון ואבי פתח ושאל אותם: "הרגשתם שמשהו קורה בבית?" הם אמרו "לא" ואז הוא הסביר להם שכבר כמה חודשים אנחנו מדברים על זה והחלטנו שאנחנו נפרדים. הילדים היו בשוק. טל, הקטנה מביניהם, פרצה בבכי. מאחר שיש לה המון חברים עם הורים גרושים, זה הקל עלינו בהסבר ובדוגמאות. הבהרנו להם חד משמעית שהם לא לבד, שתמיד נשאר ההורים שלהם ותמיד נאהב אותם.

 

אבי: מירב המשאבים הוקצו לחלוטין לניהול התהליך מול הילדים. זה התחיל בכך ששיתפנו אותם כבר בשלב שהיה לנו די ברור לאן זה הולך. דיברנו איתם גם על איך לספר ולמי לספר. ניהלתי עם כל אחד מהם שיחה בנפרד על מה הוא מרגיש, את מי הוא שיתף מהחברים, איך הוא שיתף. עודדתי אותם לדבר על זה איתנו ולהוציא את זה החוצה. דיברנו על העובדה שבמקום בית אחד יהיו להם שני בתים ועל החסרונות וגם היתרונות שבזה. דאגתי לסדר לעצמי בית שבו יהיה להם כיף לבוא אלי. הכי חשוב היה לי שדלית תעמוד על הרגליים ותצא מזה טוב יחד עם הילדים. בעבודה לא תפקדתי במאה אחוז. הייתי כל כולי נתון לילדים ולדלית. קודם כל הייתי בשבילם. לעזור לעבד ולהסתגל לשינוי. אם צריך להגיע למטה, הרבה פחות כואב לרדת בירידה במתינות מאשר לקפוץ מהגג. בסופו של דבר ההתמודדות שלי היתה יותר קלה ממה שחשבתי.

 

תקופת ההסתגלות שאחרי

דלית: עד לאחרונה לא ממש עיכלתי את הפרידה. הייתי בתקופת אבל ארוכה. זה לא היה לי פשוט. היה בי הרבה כעס. היינו משפחה כל כך כייפית, בילינו המון. לא הבנתי למה היה צריך לפרק את המשפחה. חד משמעית, לא היתה מישהי אחרת. ובכל זאת, גם ברגעים של כעס, חרקתי שיניים ולא אמרתי מילה. המוטו שלי היה - שהילדים יהיו בסדר. ויש תמורה. הילדים חיים עם זה בשלום והרבה בזכותנו. הם לא מנסים לגרום לנו לחזור. יש לי רגשות אשם מדי פעם שהבאנו אותם למצב הזה ואני מנסה לפצות אותם, אבל הם לא סובלים. בסך הכל הם במצב הרבה יותר טוב מהמון בחינות. הם מאוד מפרגנים לי בכל מה שקשור במציאת בן זוג. הם מאוד אוהבים ללכת לאבי, הם אפילו עזרו לו במעבר הדירה ולפני שלושה שבועות נולד לו תינוק והם מאושרים מהאח הקטן שנוסף להם. במשך הזמן הבנתי שאמנם עבורי השמיים נפלו, אבל האדמה לא פערה את פיה. זה לא היה סוף העולם. היום אני מרגישה הרבה יותר טוב, חופשיה, הלכתי לטיפול, קניתי דירה משלי, עשיתי שינוי מקצועי והלכתי למסלול הסבת אקדמאים להוראה.

 

אבי: התקופה הראשונה אחרי העזיבה היא מאוד קשה, בעיקר בסופי השבוע בהם אתה נשאר לבד וצופה מהחלון על המשפחות שמטיילות יחד. אפילו בחברים התחלקנו. כל המהלך הזה דורש תכנון. וליווי צמוד. במקרה שלנו זו היתה מגשרת אחת, שני עורכי דין ושני פסיכולוגים. היום אני שלם עם זה לגמרי. אני חי בזוגיות שאותה התחלתי שבעה חודשים אחרי הגירושים, יש לי זאטוט בן שלושה שבועות ואני שמח שהמחיר בפועל ששילמו הסובבים הוא יותר קטן ממה שחששתי שיהיה.

 

דברים ביחד

דלית: למרות הכל, היחס שלנו אחד לשני מדהים. מאז הפרידה חגגנו יחד שלושה בר/בת מצוות, בשיתוף פעולה מלא. אבי הוא שותף מלא בכל מה שקשור לילדים. הוא מאוד זמין לכולנו. הוא מתייצב לכל יום הורים ולפני מבחנים הוא יושב איתם ועוזר להם להתכונן. השבוע היתה לי יום הולדת. הראשון שסימס לי מזל טוב היה אבי. מאז שעברתי לדירה החדשה הוא פחות מגיע אליה, אבל הוא עבר לגור ליד. הסדרי הראייה שלנו הם די קבועים. יחד עם זאת, אנחנו מאוד גמישים ובאים אחד לקראת השני במקרים של אילוצים.

 

אבי: מבחינתי, אנחנו שותפים מלאים לגמרי בכל מה שקשור לילדים. אנחנו עוזרים אחד לשני ללא טינה או רצון לנקום. התקופה של המשא ומתן היתה תקופה מתישה, אבל מעולם לא רצינו לגרום רע אחד לשני. אני מקווה שזה תמיד ישאר כמו היום.

 

תגובת הסביבה

אבי: במשך כל זמן ההתחבטות, שידרנו 'עסקים כרגיל'. רק כשהיו סימנים ברורים כמו לעזוב את הבית סיפרנו בחוץ.

 

דלית: אנשים היו בשוק, אך יחד עם זאת, אף אחד לא ממש ניסה להתערב ולעזור, אולי בגלל שהם לא ממש ידעו איך להתייחס. חלק אמרו שיעזרו וידברו איתו, אבל בסוף לא עשו את זה. נוצר מצב שחברים שהוא הביא לקשר נשארו איתו וחברים שאני הבאתי נשארו איתי. מי שהכי התייצב לצדי בתקופה הזו - הייתה אמא שלי.

 

טיפ

דלית: אני חושבת שזה עניין של בחירה. אותי הנחה מוטיב טובת הילדים. ברגע שלהם טוב, זה מקל עלי ומאפשר לי להתקדם. יש רגעים קשים שבהם מרגישים את הכעס והארס משתלטים וכאן באה לידי ביטוי הבחירה, להתאפק ולפעול מהראש ולא מהבטן. זה לא קל, אבל מתגמל. כשהבנתי שאני לא אשנה את הדברים, החלטתי להוציא את הטוב מהסיטואציה.

 

אבי: לנהל את התהליך כאחד הפרויקטים החשובים בחייך. לא לנהל מלחמות על שטויות. לדעת מראש שמדובר בתהליך שדורש ויתורים משני הצדדים. למשל, לדלית היה חשוב שבכל החגים הילדים יהיו איתה, לי היה חשוב שלא יהיה מצב בו יהיה סופשבוע שאני לא אראה אותם ולכן הם איתי בשישי ואיתה בשבת וההיפך. היום אני מבין שהרבה דברים עשיתי כדי לברוח מההחלטה על פרידה. בסופו של דבר, הקונספט של שתי דקות כואב ואחר כך מתאוששים, הרבה יותר בריא.

 

דלית: "ברגע שלהם טוב, זה מקל עלי ומאפשר לי להתקדם" (צילום: יוסי חולי)
דלית: "ברגע שלהם טוב, זה מקל עלי ומאפשר לי להתקדם" (צילום: יוסי חולי)

 

נכסי קריירה או הפרשי שכר

מאת: שירלי אלף, מגשרת ועו"ד

 

בשנים האחרונות בתי המשפט הכירו יותר ויותר בנכסי קריירה או מוניטין שצבר אחד מבני הזוג, כחלק מהרכוש המשותף אשר צריך להתחלק שווה בשווה בעת הפרידה. בתי המשפט קבעו כי כפי שהזכויות מהעבודה, לרבות הפנסיה, אשר צבר כל אחד מבני במקום עבודתו, הינם רכוש משותף, אשר נצבר אודות לתרומת בן הזוג השני, כך גם נכסי קריירה והמוניטין אשר צבר כל אחד, הינו רכוש משותף אשר ניתן להעריכו ולחלקו בעת הפרידה. המדובר במקרים בהם אחד מבני הזוג צבר מוניטין וניהל קריירה מצליחה בעוד השני עבד במשרה חלקית בלבד או לא עבד כלל וטיפל בניהול הבית והילדים.

 

דרך נוספת להסתכל על זה הינה להתייחס לפערי השכר בין בני הזוג. כאשר פערי השכר הינם משמעותיים, הרי שמדובר על פערי כושר השתכרות. בתי המשפט קבעו כי כושר ההשתכרות של הצדדים הינו גם רכוש משותף. לפיכך, בעל כושר ההשתכרות הגבוה, צריך לשלם חלקו מהכנסתו למשך תקופה מסוימת לבעל כושר ההשתכרות הנמוך, כדי ששכרם יהיה דומה, בהתחשב גם בתשלומי מזונות הילדים החלים, אם חלים.

 

הקושי: הערכת שווי המוניטין מבחינה כספית (מה מהווה כישורים אישייים ומה מאמץ משותף) וקביעה עד איזו תקופה ישולמו פערי כושר ההשתכרות. עם זאת, בהליכי גישור, תוך בדיקת הצרכים האישיים של כל אחד מבני הזוג, ניתן להגיע לפתרונות יצירתיים אשר יהיו מוסכמים על שני בני הזוג ויספקו את הצרכים של שניהם.