כשמגיע יוני אני נוהגת להסתגר בבית כמו דוב עם מחזור שינה מהופך. אני מגבירה את המזגן ומפללת למכונת זמן שתיקח אותי הישר לראש השנה. אני לא יכולה עם החום, הלחות, הזיעה והאוטובוסים. לכן, צחקתי בפניו של ידיד גאה שלי כששאל אותי אם אני באה למצעד הגאווה. דמיינתי את מה שארע לפני כמה שנים כשסיימתי את המצעד מיובשת ושרופה מכף רגל ועד ראש, בבית של חבר טוב, כאשר הוא מטביע אותי בקוביות קרח.
 
כשהגעתי הביתה, אחרי הפגישה עם הידיד חשבתי קצת והגעתי למסקנה שלא הקיץ הנוראי שהחל הוא מה שעוצר אותי – ואני מסתכנת פה בדעה מעט פרובוקטיבית – אלא קיומו של המצעד עצמו. אני מקבלת באהבה והבנה כל העדפה מינית אצל אחרים, אבל מצעד הגאווה יוצר אצלי אנטגוניזם אוטומטי.
 
אני שוכבת על הספה, מתחת למזגן, ומדמיינת לעצמי את המוזיקה הרועשת בקקופוניה של עשרות משאיות. מדמיינת את האוחצ'ות, ההומואים הנשיים, צועדים להם מזיעים, לובשים תחתונים זרחניים בלבד. מדמיינת את הבוצ'ות הקשוחות, ואת הדראג קווינז באיפור בלתי אפשרי ועקבים בגובה של חתול ממוצע. אני מדמיינת את האירוע ומתחלחלת.
 

בין שמרנות לקיצוניות

 

בעולם מושלם, לא היה צורך במצעד שיצהיר על העדפה מינית מסוימת. בעולם מושלם, לא היה צורך להתעסק באופן אובססיבי בהגדרת ההעדפה המינית, כי זה פשוט לא היה משנה. ידידי הגאה הגדיר את הצורך במצעד כיום בתור "הפגנת כוח". לדעתי, זו הבעיה שבגללה המצעד מפספס את המטרה שלו. במקום חינוך, משתמשים בעירום ובצעקנות. במקום הבנה וקבלה, סוגרים רחובות שלמים בתל אביב וממלאים את העיר במוזיקה מחרישת אוזניים.
 
כמו כל שנה, עולות לאתרי החדשות תמונות צבעוניות של באי המצעד, מלווים בטוקבקים שנעים בין שמרנות לבין קיצוניות. באי המצעד, ברובם הגדול, לא מייצגים את הרוב הגאה הדומם. השכן שלכם, הבחורה שמתאמנת לידכם במכון, הזוג שמטייל עם הכלב בגינה כל ערב. הם קודם כל בני אדם, כמוני וכמוכם, וההעדפה המינית שלהם מבחינתם היא רק עוד פריט מידע שיש למלא בפייסבוק.
 
לפני מאה שנה, ואפילו פחות, שחורים נחשבו לאזרחים סוג ב' ונשים לא הורשו להצביע בבחירות. והיום? אני רוצה להאמין שאנחנו חיים בתקופה ליברלית ופתוחה יותר, שבה לא צריך לקטלג אזרחים לפי דת, גזע או זהות מינית. אני רוצה להאמין שבעוד אי אילו שנים לא יהיה צורך במצעד גאווה, מאחר שהקהילה הגאה לא תרגיש צורך בכך.
 
אני מקווה שנגיע למצב בו "הומו" לא תהיה קללה, אלא סתם תיאור של בן אדם, כמו ג'ינג'י או שמנמן. אני יודעת שאנחנו רחוקים מהיום הזה, אבל ברגע שנבין שהעדפתו המינית של בן אדם היא עניינו הפרטי וזכותו לממשה בכל דרך שיבחר, אני מאמינה שנגיע למצב יותר שפוי של קבלת השונה – שהוא בעצם, די דומה לנו.
 

פוסטים נוספים של ליברמן-פלשקס:
לישון
תינוקות
יוגה
 
לאתר הבית של מהות החיים