הדפסה
לכתבה באתר
אני מתה על לבֶד. בילדותי ונעורי הייתי חיית עבודות-יד, וכל שבוע היינו זיוית חברתי הטובה ואני, (כן, זה היה שמה, נראה לי שִגרתי בזמנו) הולכות הכי רחוק שידענו, מעבר לכיכר נֹח וכופר היישוב עד לרחוב ביאליק ברמת גן, בקצה שלו היתה חנות "פנאי לי" הקטנה דאז, וקונות בה פיסת לֶבֶד. בסבלנות של דמי כיס ומטבעות צברנו כל צבע אפשרי, וגם כמה חוטי רקמה, והיינו תופרות פיצ'פקעס קטנים בבית ולפעמים בשיעורי המלאכה של זהבה ברומברג, המורה האגדית שלנו (שראויה לפוסט משלה). הכי שווים היו ספרי היצירה היפאניים, בדרך כלל של בובות, מהן לעתים רחוקות היינו מיישמות ובדרך כלל פשוט מעלעלות בנשימה נעתקת.
את עולם הלבד הזה מצאתי על הקיר של נעמה אורבך בפייסבוק ואין לי מושג על הקיר של מי הוא תלוי אבל אני יודעת שאילו היה תלוי אצילנו, היה פשוט הופך לערימת גולגולים ואבק.. הנה עוד מבט מקרוב לעבודה של אמנית הלבד הזו, ג'ין טלבוט.
לבֶד הוא בד לא ארוג שעשוי חוטי צמר דחוסים. אם מחפשים בפורומים של יצירה אפשר למצוא עכשיו המון סדנאות ליבוד, למשל. משהו בין בד לבין קרטון או חומר קשיח.
במילון אבן שושן כתוב:
"חֹמר העשוי מצמר (או מתערבת של צמר ושֵער) שנִתהדק ונִכבש יחד בלחץ מכבש או בחֹם, משַמש כבִטנה לנעלַים, לאנפילָאות, לחמילוֹת ועוד". מזל שבדיוק היה לי מילון ומצאתי ש"חמילה" היא אריג עבה עשוי עור כבשים או עזים או צמר גמלים וכו'..
מצד אחד לבֶד הוא רך ואפשר לתפור אותו ולמלא אותו, וכמובן לייצר אותו בעצמך, ומצד שני הוא קשיח דיו כדי לגזור אותו בלי גימורים, ולעשות בו צורות עדינות וחורים. העבודה איתו היא משהו בין תפירה לאוריגמי, אפשר לשלוט בו בקלות. באחת מתחפושות הפורים שתפרתי לבן שלי השתמשתי בלבד לגזירת סמל האריה בחזית של החולצה.
זה היה לבֶד דק למדי ולכן לא יצא משהו, אבל ישנם סוגים ועוביים שונים של לבד, מהם ניתן להכין גם מנורות ורהיטים.
מנורת הלבד המקסימה הזו מדגימה בדיוק כיצד ניתן להתייחס לחומר כמו אל נייר ופשוט ליצור צורה ולקפל אותה, אבל יש לו החום שיש לבדים, ועובי עם יותר נוכחות. גם בארץ ראיתי בכמה מקומות מנורות לבד מקסימות, בעיקר בקונטקסט של חדרי ילדים, ותמיד חזרתי על ההסתייגות שלי מהאבק. כמי שעבדה עם לבד וגם תלתה כמה יצירות מעשה ידי על קירות חדרי, אני יודעת כמה נורא החומר הזה יכול להיראות בארץ מוכת אבק כשלנו, כשתוך חודשיים נוצרים עליו גולגולים מבאסים (אני יודעת שהנושא עולה כחוט השני בכמה פוסטים שלי, ועוד יעלה, אבל תצטרכו להאמין לי שאיני איסטניסית כלל, פשוט פרקטית ולמודת נסיון. כל האמור לעיל אינו רלוונטי למי שגר עם עוזרת צמודה בבית).
בשנים האחרונות נעשה בלבד שימוש רב גם ברהיטים .
המעצב הישראלי דרור בן שטרית עיצב כסא טווס לחברת קפליני, ואפשר לראות כאן את הפריסה הפשוטה שלו.
הטקסטורה הכמעט טבעית שיש ללבד מאפשרת לקחת אותו לכיוונים רבים.
המעצבת רונל ג'ורדן שהציגה במוזיאון העיצוב בחולון, מכינה מגוון רחב של מוצרים מלבד, החל במושבי חלוקי הנחל האלו, דרך שטיחים ופרגודים. בחזרה לפרקטיות המבאסת שלי -- אני מאוהבת בכסאות לבד, מהם כאמור יש יותר ויותר בחנויות בשנים האחרונות (וכן, הם מאד יפים ומאד יקרים) אבל נרתעת מלהמליץ עליהם גם משום עניין האבק וגם מפני שאחרי הכל, הם עשויים צמר, וכמה שנרצה אנחנו לא נהיה סקנדינביה לעולם (נותר לנו רק לחלום על חופשת לידה של שנה במימון המדינה ובחורות גבוהות ובהירות שיער) ולכן החוויה של ישיבה בכסא לבד ביולי-אוגוסט היא מפוקפקת ביותר, גם אם יש מזגן חזק.
הפריט האהוב עלי בחדר השינה שלי הוא כיסוי (אין בעברית ממש מילה לThrow ) שקיבלתי במתנה מלקוחה, ודרכה הכרתי את המעצבת המוכשרת מיה קאלין. היא מכרה ליין של מוצרי טקסטיל גיאומרטיים שלה לרשת הביטאט (לא זו שלנו, זו שאנחנו מתפללים שתגיע יום אחד לארץ).
לסיום הנה כמה לינקים למגנטים מלבד, כרית סיכות ושאר עבודות יד, מהם האהובים עלי במיוחד, אותם ניתן למצוא למכירה בחנויות בזמן האחרון -- אוכל מלבד, ירקות, פירות, קאפקייקס ודונאטס למשל.. ותזכרו שמי שאוכל לבד נשאר רעב, או סופו להתעטף בחֲמילָה.