איך שלא אסדר את מרכיבי הנוסחה, התוצאה לא תשתנה. אני כישלון חרוץ בכל הנוגע למערכות יחסים.

 

כישלון בבחירה, כישלון בהתנהלות וגם להיפרד יפה אני לא ממש יודעת.

 

חישוב כנה מגלה שהתאהבתי עד שורשי גידיי שלוש פעמים במהלך חיי.

 

הפעם הראשונה הסתיימה בלב מרוסק ובאכזבה אמיתית שהוטחה בי במהירות ומכמה חזיתות. שאריות שלי זחלו לאיטן למיטה לשבוע. שבוע של בכי, חברות שמתלכלכות עליו כאילו שזה מה שיעודד, שופינג, דיאטת רצח, תספורת חדשה ומסעות כיבוש, שידע לו.

 

הפעם השנייה הייתה מרגשת, עוצמתית וקצרה. סוף ידוע מראש. בגלל הידיעה שזו אהבת בזק, זמנית עד כאב, נאחזתי בכל הרגש שיכולתי להנפיק. והיה כזה. המון. נתתי ללב להשתולל מרגשות ולגוף להתמכר לגמרי. הזמניות הברורה של הקשר ריחפה כל הזמן מעל, לא כאיום, אלא בחיוך ובנועם, כאומרת: "ילדים, תספיקו כמה שיותר, זה עוד מעט נגמר". וזה אכן נגמר.

 

בפעם השלישית ריחפתי על ענן, שייטתי בגובה של מספר סנטימטרים מעל האדמה. העולם חייך אליי ושלח לי ניסים קטנים, אני חייכתי לעצמי ואהבתי מכל הלב, טיילנו המון, הרתחנו לעצמנו את הנשמה בשיחות ארוכות שהעצימו את המשיכה הנדירה הזו שהתפענחה אלי למחשבת זה-האיש-איתו-אני-רוצה-להיקבר, רצוי באותו יום.

 

שיגרנו מיילים מלבבים עמוסי תובנות ואהבנו לגלות את התפיסה השונה והזהה שלנו את העולם את החיים ואת המקום שלנו בכאוס. רציתי להכיר אותו, את כולו, את חייו, את החוויות המעצבות, ההישגים בהם הוא גאה, הנקודות החלשות, ההתמודדויות שלו, הדברים הקטנים והגדולים שהובילו לעיצוב האיש הזה שאני אוהבת. חודשיים סוערים של אהבה טוטאלית וצמודה.

 

שלושה חודשים לעכל שלא נזדקן ביחד ואפילו את החורף הקרוב לא נשרוד. ירדתי מהאולימפוס הורוד שלי. ירידה כואבת ותלולה שלוותה בדמע, מרירות וכעסים לרוב. בהמון אכזבה וצער נפרדתי מדמות האיש שבניתי לי בראש והכרתי את זה שחולק איתי מיטה. את האחרון אני לא אוהבת.

 

זו הייתה פרידה מרגיזה ונסחבת. בכי, חברות, שופינג, תספורת וחסם סקס לכמעט שנה. שנה שלא הייתי עם גבר. לא מסוגלת. לא רוצה. בלילות התגעגעתי, בימים בירכתי את עצמי על ההחלטה ובשאר הזמן עשיתי הרבה כדי לשכוח ולא לסלוח.

 

שאר מערכות היחסים היו חסרות משמעות. יוצאים, כיף, מבלים, שוכבים, משעמם, שוכבים עוד. נמאס. ביי.

 

דילמת האביר

 

חלק נכבד מהצלחת הכישלון הוא מן הסתם בבחירות שלי, עליהן לא ארחיב כי בקרבם של רוב אקסיי עדין פועמים לבבות. את שהיה לי להגיד להם אמרתי ובטון שלא השתמע לשני פנים, וכן השתמע לשכנים ולעוברי אורח אקראיים בסביבה.

 

מה גם שהרבה יותר נוח לתעל את האשמה אלי. זה תורם לתחושת הקונטרול ולהסקת המסקנות.

 

אז שלום, אני רסל ואני טוטאלית. אני אוהבת ללא גבול, וכשאני נכבית אין ברנר בעולם שיצית אותי.

 

כשמגיע השלב בו במקום להתפרק לחלוטין ולהניח ללהט ולתשוקה להציף את הגוף אני מהרהרת בסדין הנקי שמתלכלך, נגעלת מהזיעה, מתה שיגמור כבר ויניח לי, רואה שיש לו שערות על הכתפיים ובאוזן ואני מבינה שנגמר לי.

 

בתחילת קשר המושא הוא אליל כליל שלמות. יתרונותיו נדירים, חסרונותיו משעשעים והוא יודע בדיוק מה הוא עושה והוא-הוא הגבר עליו אוכל להשען, הוא רשת הבטחון הנוחה והבטוחה עליה אוכל לצנוח בעינים עצומות כשכבד עליי וכשחוסר הבנת חוקי משחק החיים הופך לפארסה הוא יציל אותי.

 

ואני? אני אתן לו את כל שאוכל. חום, הבנה, הכלה, ספייס, מסאז' ומרק בטטה בטעם גן עדן.

 

כמה זמן זוגיות יכולה להחזיק על התחושות הכבירות והמתקתקות האלה? לא הרבה. עובדה. אני לבד.

 

בלוני האהבה הענקיים שניפחתי במלוא ריאותי התפוצצו לי בפרצוף, וההדף הבריח את הבנזוג, ואם לא ההדף אז המשטמה שהתפתחה אצלי. בחצי חוסר מודעות ולעיתים בפה מלא גירשתי מעליי את האביר האצילי שהפך ליצור עלוב ופתטי.

 

ואתם יודעים מה? לרוב זה לא הוא שהשתנה.

 

רוצים עוד מרסל?

 

 

נכון, אמנים מיוסרים תפרנים וחפרנים כבר לא מושכים אותי, לא מינית ולא אינטלקטואלית. חולי נפש למינהם מגרים ומתגרים בהפרעות האישיות שלי, אבל כבר יודעת לתת להם את המקום הנכון. הלב הוא לא אחד מהם. המשעממים- משעממים אותי.

 

הערסים מעניינים אנתרופולוגית ועם בולבולנים יפי מראה ובנוי גוף וזה כיף לשחק באבאמא, כולל השלב הזה שאמא מזמינה לאבא מונית וצועקת לו מהחלון שבטח נהיה בקשר, תוך שהיא משנה את השם שלו בטלפון ל"לא לענות" במקרה הטוב ו"פוסטמה עם הכנה למוח" ברוב המקרים.

 

ודי.

 

יש לי את המתכון המדויק לגבר שאני רוצה ובאותה מידה את הידיעה שאני מאספמת את עצמי לדעת. אני לא רוצה להתפשר, אני לא רוצה לצאת עם מישהו ופשוט לזרום. זה לא עבד עד היום, ואין סיבה שזה ישתנה.

 

למדתי מניסינות הנפל, מההתנהלות השגויה, על הפער בין הפנטזיה המתוקה למציאות הלא מושלמת, גם בגזרת הבחירות התפכחתי. יודעת לאלו בורות אסור להיכנס ואיך לזהות מופרעויות מהסוג המזיק. לא לחוצת חתונה, לא נמסה מול שילב.

 

פנטזיית הבית עם הגג האדום, הגדר הלבנה ושלושה ילדים בלונדינים על נדנדה רחוקה ממני בערך כמו המרחק בין להבים לרהט. לא זה הפיזי.

 

הרחם שלי לא צורחת, למעשה, איני יודעת אם אני הבנאדם הנכון המתאים והרוצה להביא חיים לעולם. אני לא מספיק אחראית למרוח קרם הגנה על הפרצוף האשכנזי שלי. אז ילד?

 

אבל יש בי מטענים של רצון לשיתוף וקרבה. לפרק ולהרכיב מחדש את המורכבויות, לצלוח משברים, להתמזג לאחד ברגעים רומנטיים, לנהל שגרה לא שגרתית, לגלות מחדש את ההקשבה ואת שמחת השיתוף.

 

עם איזה פסיכולוג צריך לשכב בעיר הזו כדי להשיג אהבה מפוכחת?