הדפסה
לכתבה באתר
איסטנבול היא אחת מאותן ערים שעד שאתה מבקר בהן אתה אומר לעצמך: "אני בטוח שהיא מאוד נחמדה, אבל עד כמה מדהים זה יכול להיות?"
אלא שבמקרה של איסטנבול ההנחה הזאת שגויה לחלוטין. אין דבר שיכול להכין את מי שרואה אותה לראשונה לתדהמה שתאחוז בו. לפני שנתיים, כשהגעתי לאיסטנבול בפעם הראשונה, נחתתי ישירות מהצילומים של סדרת הטלוויזיה "דואט" במומביי, הודו - מקום שאין לי שום רצון להניח בו שוב את כף רגלי אי פעם. בילינו שם שמונה ימים, ששנאתי בהם כל שנייה. קסמה של הודו בהחלט נעלם מעיני.
ואז הגעתי לאיסטנבול - עייפה עד מוות, מלאה ברגשות שליליים, חצי מורעבת מהאוכל הנורא שהייתי צריכה לאכול במלון במשך כל השבוע, ומצפה למצוא עוד עיר מטונפת, מאוכלסת לעייפה ומיואשת - עוד ענק מזרחי מהעולם השלישי...
במקום זה, מה שראיתי נראה כאילו הגיח מתוך חלום: עיר קדמונית בעלת מבנים מבנים מפוארים, המנצנצים באור המבליח, פרושה כמו רשת של יהלומים מסביב למצרי הבוספורוס האימתניים; שדרות נקיות ומבהיקות עמוסות באנשים לבושים בקפידה, ישובים באינספור בתי קפה מקסימים ומסעדות; סמטאות מלאות במוזיקה נפלאה הנישאת באוויר, מכשפת אותך וקוראת לך לעקוב אחריה... והאוכל!!!
מצרי הבוספורוס הם מקום יחיד במינו. המים עמוקים וקרים מאוד, מה שהופך את הדגה לאחת הטובות בעולם. ב"פרייה" (Feriye), המסעדה העותמנית שהזכרתי בפוסט הקודם, למדתי איך להכין את אחד הדגים הטובים בעולם: פוטית (Turbot) במשקל 7 ק"ג, פרוס לנתחים רחבים, מכוסה בחוטי זעפרן וצלוי על גריל פחמים (לצערי הרב אני חייבת לציין שהזעפרן שהשתמשנו בו - שהוא הטוב בעולם - בא ממדינה שמי שמנהל אותה הוא אדם קטן ומטורף, ובעל רצון עז לדחוק אותנו למי הים התיכון. אבל אני סוטה מהנושא).
הדג האצילי הזה מבלה את כל חייו בשחייה במים הקפואים - מהים השחור דרך המצרים – כשהוא נלחם בזרמים החזקים. גופו בריא ושרירי, ובשרו לבן וטהור ומלא בג’לטין. בטורקית נקרא הדג "קלקאן" (מגן). בעבר רק משפחת הסולטן יכלה לאכול אותו, ומיד אחרי הנגיסה הראשונה הבנתי מדוע. לאכול את המעדן הזה באיסטנבול הוא אחד הדברים שחובה לעשות לפחות פעם אחת לפני שאנחנו חולפים מהעולם הזה.
לפני כשבועיים ביקרתי שוב באיסטנבול, גיליתי מחדש את תענוגות העבר - ומצאתי גם רבים חדשים. למשל, "חמסי" (Hamsii) – דגי אנשובי קטנים, מצופים בקמח תירס ומטוגנים במחבת ברזל יצוק כשהם מסודרים במעגל כמו קרני השמש. לאחר הטיגון הופכים את המחבת ומגישים את "עוגת" האנשובים הערבים לחיך. אכלתי אותם לפחות פעמיים ביום במשך הטיול.
ויש עוד, כמובן: מולים מטוגנים, דחוסים בתוך בגט עם צ’ילי כבוש ופפריקה שחורה מעושנת מחאלב; "מנטי" (Manti) - מעין פסטה עדינה בגודל של ציפורן קטנה, הדומה לטורטליני, שממולאת בבשר טלה ותבלינים ומוגשת עם יוגורט טרי; "גוזלמה" (Gozleme) - לחם דק כנייר, הממולא בתרד, גבינה או בשר טחון, עדין ועם זאת בעל טעם חזק.
אבל הפתעה הגדולה של הטיול היתה ללא ספק היינות! שתינו יינות טורקיים נפלאים – למשל, סוביניון בלאן 2009 של "סראפינה" (Sarafina), שיכול להתמודד בכבוד מול יינות סוביניון בלאן מניו זילנד: אלגנטי, בעל גוף וחומציות, וטעמים של פרחים, דשא ותפוחים ירוקים. בכל פעם ששתינו אותו נמרח חיוך נהנתני על פנינו.
והראקי?! תשכחו מ"יני ראקי" ((Yeni Raki הפשוט, שנמכר גם בישראל. הראקי שמצאנו, "טקירדג" ((Tekirdag היה חלק כמשי, עדין וחלבי - ושתינו ממנו בקבוק שלם של 750 מ"ל עם כל ארוחת ערב... אתה יושב לך שמח וטוב לב במייאן (Meyhane, כלומר טברנה), אוכל מלון וגבינות, מקשיב למוזיקה מופלאה, וצופה באנשים שרים, שותים, מעשנים, אוכלים בהתלהבות, מנשקים את נשותיהם והחברות שלהם בתשוקה עזה ונהנים מכל רגע של החיים. ולפני ששמת לב נעלם לו בקבוק ראקי שלם, ואתה מועד לך שמח וטוב לב במורד המדרגות ממרפסת המסעדה וממשיך בדרכך כדי לחפש אחר עוד מועדון ג’ז נחבא, טברנה סודית או בית קפה להמשיך לשתות בו.
אתה לא לבד. ברחובות פזורים דוכנים קטנים ומוארים, נוצצים כמו יהלומים בחשכה, שבהם עומדים מוכרי ערמונים ו"דונדורמה" (Dondurma - גלידת מסטיק), קוראים לעוברים ושבים ומתלוצצים אתם. מוכרי הירקות והדגים מציגים את מרכולתם לתוך שעות הלילה המאוחרות: דגי קלקאן ענקיים, לובסטרים חיים מהים האגאי, עשבי תיבול מההרים, פירות המסודרים כמו תכשיטים וירקות טריים להפליא.
אלפי אנשים מסתובבים להנאתם בכיכר טקסים (Taksim) במשך כל שעות היממה ויוצרים נהר אנושי אינסופי. חנויות, בוטיקים, מסעדות ומועדוני לילה ערוכים בשורה - וזה עוד לפני שהזכרנו את אינספור הסמטאות, שלכל אחת מהן סודות משלה.
ובבוקר - להתעורר מאוחר. לצעוד לנמל דרך רחובות תלולים ומפותלים ולצפות על העיר העתיקה ממעלה המגדל עתיק היומין. הערפל מתגנב לו לאטו, מסתובב לו כמו דרוויש מסביב למבני השיש הגדולים והאנדרטות. מישהו, היכן שהוא, מנגן ב"ניי".
פתאום אתה חוזר אלפי שנים אחורה, לזמן שבו מישהו אחר צפה בוודאות באותם מראות.
זה קסמה של איסטנבול.
רימה אולברה מקיימת סדנאות בישול ומבשלת ארוחות פרטיות. לאתר שלה - לחצו כאן