הדפסה
לכתבה באתר
המשחק מול לקוחות ועיתונאים, ההתמודדות מול רשתות הענק והאכזבה מהמתפרות והייצור המקומי הקלוקל הפכו אותה לחולה, פיזית ונפשית. ואז, ביום בהיר אחד, היא החליטה להפסיק לשתף פעולה. קרן זרקה, המעצבת שעומדת מאחורי המותג Anna K, מורדת בכולם. נמאס לה, היא אומרת, מהניסיון לרצות את כולם, מהדרישות הבלתי הגיוניות של השוק ומעיצוב פריטים שהיא בעצמה לא אוהבת.
"לפני שנתיים עוד הייתי נאיבית", אומרת זרקה. "חשבתי שהטוב ינצח, שזו בכלל לא שאלה. היום אני רואה את ההיררכיה בצורה דרוויניסטית. החזק שורד, לאו דווקא הטוב. זה לא משנה כמה אתה טוב, הרבה טובים נפלו בדרך. הייתי תמימה, הרשתות באו ועשו ערבוב מטורף של ענף האופנה בארץ". אך התלונות אינן מופנות רק לרשתות האופנה, אלא גם לרחוב הישראלי עצמו. זרקה מספרת כי למרות הפידבקים המצוינים שהיא מקבלת מלקוחותיה (מועדון הלקוחות שלה מונה כ-2,000 חברות), עיוות המציאות לא נעלם מעיניה. "היום כולם מדברים על אופנה וזה משהו שנמצא בכותרות הראשיות, אך לא מדובר בהכרח בעניין חיובי. אופנה זה לא רק בגדים יפים, טובים ואיכותיים. אופנה זה סגנון. היום לא רואים ברחוב יותר סגנון".
עכשיו זרקה חוזרת לשורשים, להנאה ולהתרגשות שנעלמו ככל שצמח העסק. היא חוזרת לייצור ביתי בכמויות קטנות, אך בעיקר נוברת שוב בנפשה בניסיון לאתר את האמנית שהלכה לאיבוד בדרך.
קראתי יותר מדי עיתוני כלכלה
הרומן של זרקה עם מכונת התפירה החל כשיצרה לפני כשמונה שנים את מכנסי החיתול, שהפכו מיד להיסטריה. מאז הספיקה להתגבש ולהפוך למעצבת מוכשרת וליקירת העיתונאים. לבגדים שהיא מעצבת שפה מובהקת וייחודית המשלבת שלל סגנונות, צבעים, חוצפה והומור, והיא עצמה מודה שאינה יכולה להצביע בדיוק על מקור השראותיה. הרבה מהן, היא אומרת, מגיעות מהסרטים הרבים שבהם היא צופה.
במשך חמש שנים היא ניהלה חנות אחת ברחוב פרישמן בתל אביב, אך אז החליטה פתאום לצמוח ופתחה חנות נוספת למותג בברצלונה וחנות בשם Anna K Express בדיזנגוף סנטר. העתיד נראה ורוד, אך משהו לא עבד כשורה. איכות הפריטים ירדה והמחירים, לעומת זאת, רק עלו.
"כשהתחלתי מכרתי את הבגדים דרך חנויות כמו שיין ועלמה", מספרת זרקה. "כשראיתי שהקו גדל פתחתי את החנות בפרישמן – העסק התפתח, אך בקו ליניארי מעודן. העיתונים התלהבו, ואני שמרתי על עסק קטן למרות כל ההצעות שקיבלתי. אבל אז קראתי, כנראה, יותר מדי עיתוני כלכלה. הבנתי שעסק שלא צועד קדימה נשאר מאחור. אחרי חמש שנים של יציבות, פתאום, בתוך שנתיים, גדלתי מאוד. פתחתי את שתי החנויות והיינו צריכים להגדיל את הייצור ולעבוד עם מתפרות חיצוניות. אני לא יודעת לנהל משא ומתן, ולכן מצאתי את עצמי עם סחורות פגומות. נחנקתי. קלטתי שאני עושה דברים שאני לא אוהבת".
העסק התמוטט?
"אין ספק שאם הייתי יושבת היום על מיליונים לא הייתי חוזרת לייצור מינורי. הייתי שוכרת מנהלים ויושבת ברוגע בבית. התפרנסתי, אך זה לא היה שווה את המתחים והאולקוס שחטפתי. לא היה לי זמן איכות עם הבת שלי, ביליתי איתה בתליית בגדים על קולבים. זה לא שווה את זה".
המשבר התבטא בכל הרמות, אך בעיקר בזו הנפשית. "הרגשתי שהתחלתי להתבזות, שאני נשאבת למקומות רעים. קמתי עם רצון להתקלח ולשטוף את כל הזוהמה מעליי. פתאום התחילו להיכנס לקוחות ולבקש וריאציות לדגמים שלי. המוכרות העבירו לי את האינפורמציה לדרישה החדשה ואני השתכנעתי. מצאתי את עצמי עושה דגמים שלא הייתי לובשת בחיים וגם לא נהניתי לראות אנשים לובשים אותם. משם נולד הצורך להיכנס למקלחת ולקרצף טוב-טוב".
לפני חצי שנה זה נגמר. החנות בברצלונה נסגרה וחודשים ספורים לאחר מכן גם החנות בדיזנגוף סנטר. זרקה התרחקה מהתקשורת ושידרה שקט תעשייתי. "יש לי חברה במשרד יחסי ציבור שכל הזמן דוחקת בי לכתוב קומוניקט לעיתונאים. אני לא מסוגלת. עוד פעם לכתוב 'מתכתב עם טרנדים, ברוח הזו והזו, מפלרטט עם ככה וככה'. מה אני עובדת עליהם? לא מסוגלת יותר".
אנחנו סוג של פועלים
המרד האישי של זרקה אינו מופנה רק כלפי התעשייה המקומית, אלא מתייחס גם לאופנה העולמית. הדרישה לייצר קולקציה כל שישה חודשים נראית לה מאולצת ולא הגיונית. "להסתכל בסטייל.קום ולעצב קולקציה זו לא בעיה", היא אומרת. "אבל אם באמת רוצים לעצב מבפנים ולייצר אמירה חדשה, לא תמיד ניתן לספק את הסחורה בזמן".
אז את בעצם רוצה לעבוד לפי תחושת הבטן שלך, ללא חוקים?
"בעקרון כן, אך הגיע הזמן לשים את כל הקלפים על השולחן. מעצבי האופנה הישראלים שונים ממעצבים בחו"ל. אנחנו לא מתחילים מלוח השראה וסקיצות. המעצבים הגדולים בחו"ל מגבשים השראה, וכפועל יוצא מעצבים גם את הבדים. לא נמצא אותם משוטטים בנחלת בנימין ומחפשים שאריות בדים שמהם תיוצר הקולקציה. אם נודה על האמת, אנחנו מעצבים מתוך אילוצים. אין לנו אפשרות ליצור אמנות שלמה, קוהרנטית, אנחנו סוג של קסטומייזינג. במילים אחרות: פועלים. לשלוף גלילים מתחתית הערימה ולהיכנס למתפרות מטונפות זה רק חלק מהעבודה השחורה. היום אני מבינה שאני חלק מתעשייה שבה אני מחויבת לתפקד כפועלת או לא להיות בכלל".
אחרי שפיטרה 15 עובדים ונשארה עם תופרת ביתית אחת, זרקה חזרה לגזור ולתפור בעצמה. קולקציית הקיץ הנוכחית היא תוצר ראשון של המרד בתעשייה, והשינוי בולט לעין. התכולה בחנות הצטמצמה פלאים, אך כל פריט נראה מושקע מתמיד. שמלות עם גב פתוח, חצאיות מקסי מודפסות ("רונית אלקבץ קנתה אחת ואפילו הצטלמה איתה"), מכנסיים מודפסים באורך שבע שמיניות, חצאית עם כיווצים ושמלות ממשי עם כתפיות ספגטי. אין השראות ברורות, אין קומוניקט לעיתונאים, והפריטים מטפטפים לחנות לפי הקצב האישי של זרקה. כל בגד מיוצר במהדורה מוגבלת, ולא כל פריט זוכה לשחזור.
"אני מעדיפה שהביקוש יעלה על ההיצע", אומרת זרקה. "אני זקוקה לזה עכשיו בשביל להחזיר את האיזון שלי ולעצב לפי מה שחסר לי בארון. אני רוצה לצמוח שוב. אני מסתכלת על עצמי כבעלת מלאכה. אני עושה ריסטרט, חוזרת ליהנות, ואז אולי אגבש קונספט ואמצא את האמנית שבי". במדינה שבה נוצרה, לדעתה, זילות של המקצוע "מעצב אופנה", היא מחפשת דרך חדשה שתהיה נקייה מכל תכתיב.
זרקה אינה היחידה. העיצוב ישראלי נחלש כבר שנים, וההישרדות בתחום קשה. אך בחודשים האחרונים נדמה כי המאבק היומיומי נעשה קשה עוד יותר, והתנועה בחנויות ירדה. השילוב בין התחרות מול הרשתות הבינלאומיות והאקלים הישראלי הקשה עובד נגד המעצבים המקומיים. "השינוי יבוא מהמעצבים, מהרחוב", מסכמת זרקה. "מצפים מאיתנו להיות כמו הרשתות, אך בד בבד מברכים על ייצור כחול-לבן. הגיע הזמן שיבינו שכחול-לבן זה טוב ויפה, אך עולה הרבה יותר".
