עדי נגמלה מחיתולים בגיל שנתיים וחצי. כשהיתה בת ארבע החלה להתעורר מחלומות רעים, התלוננה על מפלצות שמסתובבות בחדר וסירבה בכל תוקף לחזור לישון בו. במקביל החלה להרטיב בלילה. אחרי חודשיים של סבב מיטות בין חדרי הבית ובמיטות הנפתחות של האחים הגדולים, כשהקטנטונת המשיכה להתעורר בפיג'מה ספוגת שתן, הבינו הוריה שכדאי לבדוק את העניין לעומקו. בהתחלה פנו לטיפול במרפאת הרטבה בקופת החולים ומשזה לא עזר הציע רופא הילדים לפנות לייעוץ רגשי אצל פסיכולוגית. זו עלתה על כך שבגן יש לעדי בעיות חברתיות, שהיא מרגישה שם קטנה ולא נחשבת ושגם בבית היא נשכחת לעיתים, כנראה בשל בעיה של חלוקת משאבי תשומת לב מוכרת. הייעוץ עזר - אחרי הדרכה קצרה וטיפול ממוקד, שבה שיגרת הלילה המבורכת ועמה גם החיוך של עדי.

 

הכתבות הקודמות בסדרה:

 

ההורים מכחישים שלילד יש בעיה

צמד המילים "בעיה רגשית" יוצר פעמים רבות קונוטציה שלילית אצל השומעים אותה, בייחוד כשמדובר בילדים. הורים שמופנים לייעוץ פסיכולוגי שואלים את עצמם האם ייתכן שלילד הרך שלהם יש איזו בעיה נפשית ולא כן הוא. מקורה של בעיה רגשית הוא בנסיבות החיים והיא אינה תורשתית או מולדת כמו בעיה נפשית. היא קשורה בחוויות האישיות שעובר הילד ובפרשנות שהוא נותנים להן.

 

מכיוון שההורים מכירים את ילדם בצורה אינטימית ובמקרה הטוב נמצאים איתו מספר רב של שעות, הוא לרוב ירגיש יותר נוח לבטא את עצמו ואת תכניו האישיים בבית וכך נמצא לא מעט בעיות שתעלינה בבית ולא יהיה להן זכר בבית הספר. לעיתים המצב הוא הפוך. הגן ובית הספר הן מסגרות שונות לחלוטין מהבית ולכן שם עלולות לצוץ בעיות אותן קשה יהיה לראות בבית, כמו ביישנות או קשיים חברתיות.

 

כשהתלונות מגיעות מן המסגרת החינוכית, פעמים רבות נוצר מצב של הכחשה. מכיוון שלהורים מעורבות רגשית גדולה, כזו שלעיתים מטה את האובייקטיביות שלהם, קשה להם להכיר בקושי שיש לילד מתוך תחושת אשם ("זו התורשה הגרועה שלי", "הזנחתי אותו") או פגיעה באגו ("לבן שלי אין שום בעיה. הוא מושלם"). רבים הם המקרים בהם רקע תורשתי גורם לשחזור וכך, ההורה שקיווה לעבור תיקון דרך הילד נאלץ לחוות שוב את התחושות הקשות שליוו אותו בילדותו. לכן, חשוב להיות עירניים גם לפידבקים מהסביבה ולבדוק אותם עניינית ולא רגשית. יש לזכור שהמורים הם בעלי ניסיון מקצועי ויכולים לראות את הילד אובייקטיבית ולהשוות אותו לבני גילו ולהתנהגותם והתפתחותם. מצד שני, הורים מכירים את הילד ומורכבותו באופן עמוק יותר ולכן חשוב לשמור על שיתוף פעולה וערוץ תקשורת פתוח.

 

אם יש ספק - אין ספק

כשלילד יש חום או פריחה אנחנו מבינים מיד שמתבשלת לנגד עינינו מחלה כלשהי, ויראלית או חיידקית. ישנם סימפטומים מדידים או ויזואליים לכך. בשונה מכך, הסימנים לבעיה רגשית פחות ברורים ולכן מומלץ להורים לסמוך על האינטואיציה שלהם. הכלל: אם יש ספק - אין ספק. אם הבעיה לא מטופלת היא מתעצמת. מה, אם כן, צריך לעורר סימני שאלה?

 

קשיי אכילה: הילד אוכל מעט או הרבה מדי, מקיא לעיתים תכופות אחרי האוכל, בני נוער שסובלים ממשקל יתר וצורכים חומרים משלשלים, עסוקים מדי באוכל, ניכרת ירידה ניכרת במשקלם.

קשיי גמילה משמעותיים: ילד בן 3 ומעלה שעדיין מרטיב ביום, ילד בן 5 ומעלה שעדיין מרטיב בלילה, עשיית צרכים במכנסיים מגיל 3 ומעלה.

קשיי הירדמות: יקיצות רבות, שינה קבועה עם ההורים (שלא מרצונם, כמובן).

קשיים משמעותיים בהשתלבות במסגרת הגן או ביה"ס: קושי להיפרד מההורים, תוקפנות כלפי חבריו, נמנע מדיבור, לא נשמע למרות, חוסר עצמאות חריג.

שינוי קיצוני ולא מוסבר בהתנהגות הילד ותפקודו: אדיש, בוכה לעתים קרובות, מסתגר, חל שינוי בדפוסי האכילה והשינה, נמנע מלשחק, נחלש בלימודים, לא רוצה ללכת לגן/בי"ס.

סבל של הילד או סבל שהילד גורם למשפחתו: ילד מאוד תוקפני ואימפולסיבי, ילד עם חרדות רבות או כזה שתפקודי היומיום שלו נפגעו. כשהבעיה משבשת את מהלך החיים של הילד, למשל פחד מכלבים שמונע מהילד לצאת מהבית.

 

סימני אזהרה לפי גילאים:

עד גיל שנתיים: פאסיביות, חוסר תגובה לגירויים, אי שקט בולט, חוסר יכולת להתרכז לזמן קצר וחוסר קשב לסביבה.

גיל 2-4: ילדותיות יחסית, תלות רבה במבוגרים, תוקפנות, תובענות ועקשנות, חוסר התעניינות בילדים אחרים.

גיל 4-6: בעיות חברתיות קשות, ריבים עם ילדים אחרים, תוקפנות, התכנסות, פחדים קיצוניים, תלות וחוסר רצון להיות עצמאי.

גיל 6-8: חוסר קבלת מרות, קושי רציני בלימודים ובריכוז, חוסר אבחנה בין דמיון ומציאות, היפוכונדריה.

8-12: ילד מסתגר, דחוי, משקר, גונב, חרדתי, 'דווקאי'.

 

לא כדאי לחכות

שרית וישי (שמות בדויים), הוריו של מתן בן ה-10 וחצי מישוב קטן בדרום הארץ, הגיעו לקצה גבול הסיבולת שלהם לאחר שנה שלמה של שיחות עם שלל מורי בית הספר בו למד הילד. הם מתלוננים על התפרצויות זעם בכיתה מולם ומול התלמידים, אי הכנת שיעורי בית, התכנסות והסתגרות. בבית חוו ההורים מקרים של גניבת כסף מארנקיהם, שקרים בלתי פוסקים והתנהגות שלא הלמה את הבן שהכירו. יועצת בית הספר של מתן הציעה לפנות לשירות הפסיכולוגי לילד בעיר מגוריהם. למרות ההתלבטות הקשה הם אכן עשו זאת. לאחר סדרת שיחות שערכה עם מתן התגלה להפתעת כולם כי בתקופה האחרונה עבר מסכת סחיטה והתעללות מצד קבוצת תלמידים מחטיבת הביניים הצמודה לבית הספר. אף אחד לא ידע ומתן לא סיפר כי פחד. את הנעשה אי אפשר היה להשיב ונותרו צלקות, אך לאחר טיפול ארוך, מתן חזר לעצמו אט אט.

 

כשמגיע רגע האמת אין לחכות. יש לחפש מסגרת מתאימה לאבחון או לטיפול. להורים לילדים עד גיל הגן מומלץ לפנות לתחנה להתפתחות הילד באזור מגוריהם, שם קיים צוות מגוון של אנשי מקצוע, כאשר את האבחון הרגשי מבצע בדרך כלל פסיכולוג התפתחותי. הורים שילדיהם נמצאים במסגרת גן ציבורי יכולים לבקש התייעצות עם פסיכולוג הגן. בבית הספר הכתובת אליה פונים היא היועצת או הפסיכולוגית החברות בצוות החינוכי. אם ההורים מעוניינים בשמירה על סודיות מוחלטת, ללא רישום, כדאי לפנות לפסיכולוג קליני פרטי המתמחה בילדים או לפסיכולוג התפתחותי פרטי (עד גיל בית ספר).

 

באבחון עצמו נעשית הערכה רגשית, המאבחן משתמש בשיקול דעתו הקליני ונעזר בכלים מובנים כמו מבחנים ושאלונים ובכלים לא מובנים, בכדי להכיר את עולמו הרגשי של הילד.

 

בשלב הראשון נערכת שיחה עם ההורים, המספקים מידע על הילד והסיבה לשמה הגיעו מנקודת ראותם. לאחר מכן נעזר המאבחן באינפורמציה שקיבל מגורמים נוספים (המסגרת החינוכית, אנשי מקצוע אחרים אצלם ביקר קודם לכן, גורמי רווחה ועוד). בנוסף לכך, המאבחן נפגש עם הילד ומתרשם מהאינטראקציה שנוצרת בחדר. כך למשל ניתן לראות כיצד הילד נכנס לחדר ונפגש עם אדם זר, האם הוא צריך את הוריו מעבר למקובל לגילו, האם הוא חששן, ביישן ומסוגר או חברותי, פתוח ובעל בטחון, כיצד הוא עונה לשאלות וכיצד הוא רואה את הקושי.

 

בנוסף לכך משתמש המאבחן במבחנים השלכתיים: המאבחן מבקש מהילד לצייר ציור, לספר סיפור, לתאר מה הוא רואה בתמונה או להשלים משפט. מבחנים השלכתיים מספקים לילד גירוי עליו הוא משליך את עולמו הפנימי ומתוך כך לומדים על עולם זה. קיימים כמובן גם כלים נוספים, מובנים ומדידים, והשימוש בהם הוא לפי טיב הבעיה.