חג שבועות הוא הזדמנות מצוינת לספר את סיפורה של תעשיית החלב בישראל – שההיסטוריה שלה שזורה בזו של המדינה, ומשקפת את השינויים שעברו על החברה הישראלית. אין לזלזל במקום שתפס החלב בהתפתחות המדינה: כשבדקתי באתר "נוסטלגיה", שאותו אני עורך, גיליתי שיש בו יותר מ-200 אזכורים שונים (!) לגבי חלב ומוצריו. וכשמחברים אותם יחדיו, מקבלים סיפור מרתק.

 

תחילת המאה ה-20: העז עושה משלוחים

 

הראשונים שייסדו תעשיית חלב מאורגנת בארץ ישראל היו המתיישבים הטמפלרים - נוצרים גרמנים שהקימו החל מ-1868 מושבות חקלאיות בכמה מקומות בארץ. תושבי היישובים היהודיים שבסביבות המושבות ניצלו זאת, ורכשו מהטמפלרים חלב.

 

אלה שלא חיו בסמוך ליישוב טמפלרי רכשו את החלב שלהם מיצרנים ערבים. טוב, לא בדיוק יצרנים – היו אלה בעלי עדרי צאן, שפסעו בכל בוקר לתוך היישוב עם העדר. עקרת הבית היתה שומעת את פעמוני העדר, יוצאת לפתח הבית עם כלי, והרועה היה חולב בו במקום את העז – מעין "חנות המפעל" המגיעה עד לפתח הבית.

 

שיטת החלוקה הזאת נמשכה עד 1917, אז הורו שלטונות המנדט הבריטי להפסיקה. עקב כך, מגדלי הצאן הערבים החלו להגיע ליישובים עם חמורים עמוסים בכדי חלב. הם "החנו" את החמור בנקודה מרכזית ביישוב, וממנה היו אצים-רצים עם הכדים לחלוקה בבתים.

 

בשנות ה-20 של המאה ה-20, עם העלייה השלישית, החלו לקום בארץ יישובים חקלאיים יהודיים. תושבי יישובים אלה ניסו למכור את תוצרתם בערים הסמוכות, אך נתקלו במערכת שיווק משומנת של הטמפלרים – שכבר היה להם ותק של יותר מ-40 שנה בשיווק חלב בארץ ישראל.

 

צריך לזכור שבתקופה המדוברת החלב עדיין לא עבר פסטור, כך שמה שנחלב בלילה היה חייב להימכר למחרת היום. החלבנים היהודים החלו במכירת החלב בשעות הבוקר, וכשנותרו להם כדים חצי מלאים היו פותחים בקמפיין שיווק אגרסיבי. הנה קטע מיומנו של חלבן יהודי מירושלים, שכתב ב-1922:

 

"....לאחר מפח הנפש אותו היינו סופגים בשעות הבוקר בשל סירובן של משפחות יהודיות רבות לרכוש מאיתנו בשל נאמנותן לחלבן הגוי, היינו מכלים את שעות אחר הצהריים בשוטטות בשכונות העבריות של ירושלים, מבקרים בבתים ומתחננים על נפשנו למשפחות היהודיות, שיקנו ויצרכו את חלב תוצרתנו..."

 

מנהיגי היישוב העברי התגייסו למען החלבנים היהודים, ויזמו קמפיין הסברה שכותרתו היתה "צריכת חלב יהודי הינה תמיכה ישירה במפעל הציוני".

 

אנקדוטה קטנה: מסופר על אחד ממנהיגי היישוב בחיפה, שנכנס פעם לביתה של הגברת ויצמן, אמו של נשיא המדינה לשעבר עזר ויצמן, וניסה לשכנעה שתקנה חלב מיהודים במקום מהמחלק הגרמני. גברת ויצמן ענתה לו ביידיש עסיסית: "אדם צעיר, זה זמן רב שאני מנהלת רומן עם מחלק החלב. אנא, אל תדחוק עצמך ביני לבינו". לא ברור למה התכוונה הגברת ויצמן כשדיברה על רומן בינה לבין החלבן הגרמני, אך כבר אז היו לחלבן מוניטין שאינם קשורים ישירות לחלוקת החלב (ניגע בעניין הזה עוד מעט).

 

שנות ה-20: שלוש "תנובות"

 

קשיי השיווק שבהם נתקלו יצרני החלב היהודים גרמו להם להבין שעליהם להתאגד. כך הוקמה ב-1926 "תנובה", שהיתה התארגנות של 13 משקים חקלאיים אשר חברו יחדיו למכירה מרוכזת של תוצרת חלב.

 

למעשה, בהתחלה הוקמו שלוש "תנובות", שכל אחת מהן פעלה באופן עצמאי. ה"תנובה" החשובה והגדולה ביותר פעלה בחיפה, מכיוון שכושר הייצור של יישובי עמק יזרעאל הסמוך לחיפה היה גדול משמעותית מזה של היישובים באזור תל אביב וירושלים. בחיפה ישבה ההנהלה הארצית ושם גם פותחו מוצרי החלב הראשונים של החברה.

שינוע כדי החלב מהרפתות למחלבות היה כרוך בשנות ה-20 ו-30 בתלאות רבות. רוב הדרכים, בעיקר אלה שהגיעו ליישובים המרוחקים, היו משובשות - ובחורף הפכו לעיסת בוץ. כלי הרכב היו בסיסיים מאוד וללא כל אמצעי קירור.

 

הימים ההם מונצחים בשיר הילדים הידוע "האוטו שלנו גדול וירוק", שחיברה פניה ברגשטיין. האוטו שמככב בשיר היה משאית בריטית, שאנשי המשקים בעמק יזרעאל רכשו וצבעו בירוק. החקלאים היו ממתינים בדריכות מדי בוקר למשאית, מעמיסים עליה את כדי החלב ומשלחים אותה להמשך הסבב במושבי העמק - שהיה מסתיים במחלבת תנובה בחיפה.

 

אפרופו כדי החלב - הכדים היו עשויים ברזל עם ציפוי נגד חלודה. בהתחלה הם היו מגיעים לתנובה חצי ריקים, לאחר שחלב רב נשפך בגלל טלטולי הדרך, אך מהר מאוד פיתח הראש היהודי סגירה הרמטית. הסגירה היתה כה מוצלחת, עד שבשנים שלאחר מכן השתמשו ארגוני המחתרת בכדי החלב כדי להטמין נשק באדמה – ביודעם כי אין חשש שתחדור לתוכם רטיבות.

 

המכסה נוסף כשגילו שמחצית מהחלב נשפכת מהכד בדרך (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)
המכסה נוסף כשגילו שמחצית מהחלב נשפכת מהכד בדרך (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)

 

שנות ה-30: הגרמנים באים

 

בתחילת שנות ה-30 תנובה היתה עדיין בתחילת דרכה. אמצעי האחסון במחלבות היו מוגבלים, קירור לא היה ואף אחד עדיין לא שמע על מערכת בקרת איכות. בתחילת שנות ה-30 עלה לארץ מהולנד מומחה לחלב, יהודי בשם קניגספלד, והנה מה שכתב ב-1931 בדו"ח הראשון שלו על מחלבת תנובה בירושלים:

 

"...מצאתי מחלבה שלא היתה ראויה לשם זה. קיבלו חלב בכדים וקבעו בעזרת מקל את הכמויות. את הכדים היו רוחצים ביד, וקשה לומר שהיו נקיים. בדיקת האיכות נעשתה כך: מישהו טעם את החלב. אם היה מתוק לחיכו - העבירו למחלקים; כשנראה לו חמוץ - החזירו למשקים..."

 

המצב השתנה באמצע שנות ה-30, עם עלייתם ארצה של "ייקים" רבים מגרמניה. הידע המקצועי הרב והמשאבים הכספיים שלהם סייעו לתעשיית החלב להתפתח במהירות. במקביל, התעשייה מיהרה להתאים את עצמה לדרישה של הלקוחות הייקים, שהכירו בגרמניה מוצרי חלב ברמה גבוהה בהרבה מאלה שנמכרו בפלשתינה. הנה, למשל, מודעה של תנובה מהשנים ההן:

 

"לצרכני החלב: הננו מודיעים בזה שחלב תנובה בא מפרות העומדות תחת פיקוח רפואי קבוע, מחלבות תנובה הן המשוכללות ביותר ומצוידות במכשירים הכי היגייניים להספקת חלב טרי ונקי. צרכן: אם הינך רוצה להיזהר ממחלות מדבקות הנגרמות על ידי שתיית חלב שמקורו לא בטוח - שתה רק חלב תנובה".

 

מערך ההפצה של תנובה התבסס בשנים ההן לא רק על מערכת רחבה ויעילה של חלבנים, שהיו מביאים את החלב לפתחי הבתים, אלא גם על שיווק מוסדי רחב היקף. בשנות ה-30 החלה החברה להקים בערים הגדולות "מזנוני תנובה", שהופעלו בשיטת זכיינות: החנוונים החזיקו את המזנון על חשבונם, ו"תנובה" סיפקה להם את התוצרת. מזנונים אלה זכו לכמה שמות, ובהם "חנויות תנובה", "חלביות" ו"תנובתנו". אלה היו בתי ממכר בסיסיים לשיווק תוצרת חלב של תנובה, שבחלקם גם הוגשו ארוחות פשוטות של מוצרי חלב בתוספת סלט וחביתה. נתן אלתרמן הזכיר את מזנוני תנובה בשירו "זמר מפוחית":  "...אבל אני, על אף כל אלה, חי שמים, אני קשור לאיזו תנובה מרופטת..."

 

שנות ה-40: הלבן עולה מהונגריה

 

הפיתוח המואץ של תעשיית החלב הביא לכך שבשנות ה-40 החלו להיווצר עודפי חלב – דבר שדחף את תנובה לפתח מוצרי חלב חדשים, שיעשו שימוש בעודפים האלה. אחד הפיתוחים האלה היה הלבניה, שסיפור המצאתה מעניין במיוחד.

 

בשנת 1942 אסרו שלטונות המנדט על תנובה לייצר שמנת. באותם ימים התקבל לעבודה בתנובה חיפה עולה מהונגריה, וטרינר בשם ד"ר בניאס, שההתמחות שלו בארץ מוצאו היתה תוצרת חלב של משק החי. הנה קטע מעיתון משנות ה-40, שבו מספר ד"ר בניאס על פיתוח הלבניה:

 

"...נתקבלתי בתנובה בחיפה בלי שום פרוטקציה, כעובד חוקי. בחוץ לארץ ניהלתי משקי חלב ובתי חרושת גדולים לגבינה, וכנראה שניסיוני הרב עמד לזכותי והתקבלתי לעבודה בתור שוטף בקבוקים. לאחר שעשיתי את עבודתי לשביעות רצונו המלאה של המנהל, נמסר לי התפקיד להמציא תחליף לשמנת, הידוע כעת בשמו כלבניה. הלבניה שהמצאתי טעמה לחיכה של ההנהלה, וגם הקהל אהב את הטעם עד מאוד".

 

כשבניאס הצהיר כי הקהל אהב את הטעם הוא נקט לשון המעטה: הלבניה הפכה מיד עם הוצאתה לשוק ללהיט גדול, ובאמצע שנות ה-40 נמכרו מדי יום לא פחות מ-150 אלף צנצנות לבניה – נתון מדהים בהתחשב בכך שהיישוב היהודי מנה אז חצי מיליון תושבים בלבד. תנובה עשתה מן הסתם הון גדול מהמצאת הלבניה, וכאות תודה לד"ר שוטף הבקבוקים היא זיכתה אותו בפרס נדיב של לא פחות מ-3 לירות ארץ ישראליות.

 

 החלב הונח בפתח הבית. מנשא בקבוקים של חלבן (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)
החלב הונח בפתח הבית. מנשא בקבוקים של חלבן (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)

 

שנות ה-50: הילד? זה מהחלבן

 

בשנותיה הראשונות של מדינת ישראל עדיין לא היו מקררים בחנויות המכולת, והחלבנים היו אחראים על אספקת חלב טרי לבתים מדי יום. יומו של חלבן היה מתחיל במחלבה של תנובה, שם הוא היה ממלא חלב בכדי הפח שלו. על מכסה הכד היו מסומנות שנתות, והוא שימש ככלי מדידה. מתנובה יצא החלבן לשכונות כשהוא רכוב על עגלה רתומה לסוס או על אופניים שמכל אחד מצדיהם תלויים שני כדי חלב (בהמשך השתמשו החלבנים גם באופנועים). הוא היה עובר מבית לבית, דופק בדלת ומחכה שיפתחו לו. את החלב היה מוזג לכלי המדידה שלו, וממנו לכלי הביתי שהגישה לו עקרת הבית. את החלב הטרי שנקנה היו מרתיחים או מעבירים אחר כבוד לארגז הקרח הביתי, במקרה שהיה כזה.

 

עולמם של החלבנים החל להשתנות באמצע שנות ה-50. ארגון יוניסף (הקרן הבין לאומית לרווחת הילד של האו"ם) השקיע בשנים אלה רבות בהשבחת איכות החלב בישראל, כשהמטרה היתה לספק בבתי הספר כוס חלב מדי יום לכל תלמיד. יוניסף סייע לתנובה לפתח מערכות משוכללות לפסטור חלב, ובדו"ח הביקורת של הארגון בשנת 1954 נכתב:

 

"מחלבות תנובה בירושלים, חיפה ותל אביב הן כעת מהמפעלים היעילים ביותר, אשר עומדים ברמת הטכניקה החדישה שבמדעים".

 

מפעל החלב בבתי הספר יצא לדרכו - ושנה לאחר מכן, ב-1955, החלה תנובה לשווק חלב מפוסטר בבקבוקי זכוכית גם לבתים. לצורך חלוקת הבקבוקים הציבה תנובה בפינות רחוב רבות בערים ארגזי קרח - ארגזי עץ גדולים עם דפנות מבודדות - שלתוכם היו פורקות בלילות משאיות החברה את בקבוקי החלב. הנה ציטוט מספרי "בשבוע הבא – אמריקה", המתאר את החיים בארץ בשנים ההן:

 

"...בשעת לילה מאוחרת נכנסה לרחוב, כמדי לילה, המשאית של תנובה. הפועלים פרקו אל תוך ארגז הקרח שעמד בקרן הרחוב את בקבוקי החלב. שעה לאחר מכן היה החלבן כבר מהלך במהירות בין הבתים עם המתקן הידני מפח, לתוכו היה מכניס 10 בקבוקי זכוכית שהיו מקרקשים תוך כדי הליכתו...."

 

בחלק מהבתים שנבנו בערים בתחילת שנות ה-50, בעיקר בחיפה אך גם בתל אביב, היתה ליד דלת הכניסה לכל דירה דלת קטנה נוספת, שנקראה "ארונית חלב". זו אכן היתה ארונית קטנה, שלה דלת אחת בתוך הדירה ודלת שנייה שפונה לחדר המדרגות. ארוניות אלה איפשרו להשאיר בערב את הבקבוקים הריקים ואת הכסף לחלבן, ולקחת בבוקר את הבקבוקים החדשים – וכל זה בלי לצאת מהדירה. ארונית החלב שימשה גם מקום אחסון לפריטים שהובאו לבעלי הבית בהיעדרם, דבר שהביא ליצירת מטבע הלשון "תשאיר לי בארונית החלב".

 

ואם כבר מטבעות לשון – כשנולד בתקופה ההיא ילד שלא היה דומה לאף אחד מהוריו נהוג היה לומר "זה ילד מהחלבן". למה? כי לחלבן התפתחו מוניטין שאינם קשורים כלל למקצועו: עקרת הבית היתה לבדה בדירה בשעות הבוקר, החלבן ידע היטב כיצד לקשור שיחה נעימה - ומי יודע למה כל זה הוביל...

 

טענה נוספת שהופנתה לא פעם כלפי החלבנים היתה כי הם מוהלים את החלב עם מים. הנה קטע מכתבה שפורסמה בשנות ה-50, אשר עסקה בחוויות משתיית קפה בבית קפה תל אביבי:

 

"... את בעיית משק החלב אני מכיר מהוויכוח התמידי המתרחש ביני לבין המלצר בגלל טעמו של הקפה ההפוך הדומה למים פושרים, שאינם מזכירים את הנוזל הקרוי בפי הבריות – חלב. המלצר מצטדק בפני שהחלבן שלהם אינו פרה. רק פרה נותנת חלב שאינו מהול במים, הוא אומר".

 

  אריזות חלב ולבן - ישן מול חדש (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)
אריזות חלב ולבן - ישן מול חדש (צילום: נוסטלגיה אונליין - nostal.co.il)

 

שנות ה-60 והלאה: זיכרון מתוק

 

בשנות ה-60 הוכנסו מקררים לרוב חנויות המכולת בארץ ותנובה החלה לשווק חלב בשקיות פלסטיק. החלבנים נעלמו מהעולם – ועמם תקופה נוסטלגית שלמה.

 

עם זאת, החלב המשיך לייצר אצל כולנו זיכרונות – נזכיר, למשל, את כדי הפלסטיק שבהם החזיקו את שקיות החלב; את החלב בשפופרות אלומיניום; את הגבינה שיוצרה בבית מחלב וקצת לבניה שהוכנסו לחיתול ונתלו מעל הכיור; ואת ה"קפיר" שהוכן בתחילה בבית מרקחת ואחר כך עבר לסופרמרקטים.

 

כיום מגלגל ענף החלב בישראל כ-7 מיליארד שקל בשנה – אך אין לי ספק כי אף על פי שכבר מדובר בתעשייה אדירה, היא תעניק גם לדורות הבאים המון זיכרונות ילדות מתוקים.