הדפסה
לכתבה באתר
בין הדברים הטובים שפייסבוק הכניס לחיי היו גם היצירות של נעמה אורבך.
לפתע מצאתי אותה על קיר של חברה, ומיד זיהיתי שמדובר ביוצרת המוכשרת של הספר "איך עושה ילדה: אנציקלופדיה אישית" של הוצאת שוקן משנת 2004. מצאתי אותו בחנות הספרים השכונתית של חיים, ומיד התאהבתי בו. אורבך מספרת את סיפור הילדות וההתבגרות כילדת חוץ בקיבוץ, בליווי יצירות אמנות עשויות מהחומרים של הילדות של כולנו (עד לדור מסוים, אני מניחה), בספר שמבוסס על פרויקט הגמר שלה במחלקה לתקשורת חזותית בבצלאל. הוא כתוב בזמן הווה ואין סיבה להאמין שלא כתבה אותו נערה.
האיורים/יצירות/ צילומים שעשויים שילוב של טכניקות וחומרים (מקלות רופא לגרון, מפיות בד, חרקים, בולים, סכו"ם ועוד) מוסיפים את התחכום המבוגר לטקסטים. למשל זה שלמעלה מופיע תחת הערך "יום שישי" באות י':
"מכל הימים אני הכי אוהבת את יום שישי, גם בגלל שהוא לפני שבת וגם בגלל האוכל... זה היום של המרק הצח, האוכל שאני הכי אוהבת... בקיץ אנחנו מקבלים גם קרטיב לימון וכולנו יושבים ואוכלים קרטיבים בכיתה, ורואים "זהו זה" בטלוויזיה... יש תחושה כיפית כזאת שכולם צוחקים יחד ואני יודעת שמחר יום שבת. תמיד באמצע אני צריכה ללכת כי ביום שישי באים לקחת אותי מוקדם. כל ילדי החוץ (ע"ע) הולכים אתי, ואנחנו אף פעם לא יודעים איך נגמר "זהו זה"."
שרשרת הברכיים, "עד החתונה זה יעבור", מופיעה ליד הערך "צלקות":
בפרק על ילד שהיא אוהבת (נחשו מי?) נעמה ציירה מפת קשרים חברתיים ואישיים עם מקרא, בה הקדימה את פייסבוק, ששנים אחר כך יצר בדיוק את אותה אפליקציה של רישות גראפי לקשרים:
זו גרסה הרבה יותר מתוחכמת מזו של הפסייסבוק, ונחמד שהיא מזכירה לנו שגם פעם רשתות חבריות משכו אותנו.
והנה, שנים אחר כך, דווקא מעל קירה של הילית שפר המהממת מצאתי את נעמה אורבך ואת מה שהיא עושה היום. "מגשימת מתנות" היא קוראת לעצמה, ומייצרת הזמנות אישיות למתנות מיוחדות ומקסימות במיוחד.
למשל תמונת הצלליות המשפחתית הזו. הרעיון עלה כשחברה טובה שלה ילדה בת שלישית והיא רצתה ליצור לה עץ משפחה שהוא גם וינטג'י וגם מודרני. "כשמסתכלים על צלליות של בני משפחה", היא כותבת, "הגנטיקה קופצת לעין בצורה חדשה ומפתיעה". יש גם וריאציות של הילדים בלבד, עם הדפסי רקע שונים ומלבבים. ויש גם את "השנה הראשונה שלי" -- אוסף גלויות שמגיע בפורמטים שונים, איתו ניתן לצלם את התינוק מדי חודש ובסוף למסגר, או קופסה ובה כרטיסים עם אותיות האלף-בית ("איך מאייתים אהבה" היא קוראת לאלבום) עליהן ניתן לכתוב "דברים שאני אוהבת בך מ-א ועד ת'". בכל המתנות שלה יש משהו רומנטי, מלא תשומת לב ודיוק. ממש כמו הכתיבה שלה.
הפריט שהכי מצא חן בעיני, אותו חיפשתי מדי פעם במקומות שונים, הוא חותמות עץ לספרים: אֶקס לִיבּרִיס, בלטינית: מספרייתו של..
החותמת הזו משלבת כמה דברים שהופכים אותה בעיני למתנה המושלמת, ולא רק להורים... קודם כל ילדים אוהבים חותמות, לפחות עד לגיל מסויים הם מאד נהנים מהפלא של ציור מוכן בכל כך מעט זמן, ועם השנים לומדים גם לא לעשות את זה על כל הזרועות שלהם... ילדים עוד יותר אוהבים דברים עם השם של עצמם, ולשייך חפצים לעצמם. המתנה ייחודית ובהזמנה אישית, מה שאומר שאמנם היא לא מגיעה עם פתק החלפה, אבל לא תהיינה עוד כאלו, וגם -- היא קשורה לקריאה וקושרת ילדים לספרים.
ומצד שני, לתת לילד לכתוב את שמו בתוך ספר (עוד כיף גדול, לקשקש בתוך ספרים -- אותי לימדו לקרוא רק עם עפרון ביד) זה לעודד אותו להשאיל יום אחד את הספר לחברים, ובזה יש לא רק חינוך לנדיבות אלא אפילו!.. משהו אקולוגי.