בימים האחרונים, על רקע המהפכות הגדולות יותר, התחוללה סערה קטנה בעולם העיתונות, כשלראשונה מינה ה"ניו יורק טיימס" - כנראה העיתון החשוב ביותר בארצות הברית - אישה לתפקיד העורכת הראשית. ג'יל אברמסון, 57, ששימשה מאז 2003 כסגנית עורך, תיהפך לאישה הראשונה שתערוך את העיתון מאז הקמתו - לפני 160 שנה. כסגנה ישמש דין בוקה, אמריקאי ממוצא אפריקאי – מה שהופך את מערכת ה"ניו יורק טיימס" להשתקפות משעשעת של מערכת הבחירות האמריקאית האחרונה. בתפקידים הראשיים: אישה וגבר שחור.

 

אחד מעמיתיה של אברמסון תיאר אותה כמי שיש לה "ביצים ממלון עשוי יציקת ברזל". משהו בציטוט ההוא מזכיר איזה עבר רחוק ומתוק ומקומי, לא?

ניתן היה לצפות שגברת רמת קומה כמו אברמסון תהיה מעט כעוסה נוכח העובדה שמרבית כותרות העיתונים שעסקו במינויה הדגישו שוב ושוב, שלא לומר, בעיקר - את היותה אישה. עם רקורד מכובד כמו שלה, שכולל תחקירים חשובים ב"וול סטריט ג'ורנל" ועריכת החדשות ב"ניו יורק טיימס", יש לה די והותר שורות נכונות בקורות החיים כדי לזכות בתפקיד והיותה אישה לא אמור להיות - אם לומר בתמימות - הצד החשוב במינוי הזה.

 

אישה ללא ביצים? למטבח

"בבית בו גדלתי, ה'טיימס' היה תחליף לדת", הכריזה אברמסון בראיון הראשון שלה עם קבלת התפקיד ויותר מכל היה ברור כי גם בדת הזו, ככל דת מונותאיסטית שמכבדת את עצמה – כבוד האישה עדיין נתון לדיון. ה"ניו יורק טיימס", עיתון בעל מיליוני מנויים ועוד כ-30 מיליון גולשים אינטרנטיים בחודש, ידוע בהיותו מאוד גברי ככל שעולים למעלה. אחד מעמיתיה של אברמסון תיאר אותה פעם כמי שיש לה "ביצים ממלון עשוי יציקת ברזל". משהו בציטוט ההוא מזכיר איזה עבר רחוק ומתוק ומקומי, לא? אה, נכון. "הביצים" של גולדה מאיר. גם היא היתה אישה בתפקיד בכיר. וגם לה, כמובן, היו ביצים. כי אישה ללא ביצים בין הרגליים - מקומה במטבח, עם החביתות.

 

אברמסון בעלת ביצי הברזל דווקא לא לקחה את כל זה קשה. להיפך, זה זמן מה שהיא מתהדרת בניסיונותיה לשנות את הפטריארכיה הנוקשה שעומדת בראש ה"טיימס". בראיון ל"מגזין ניו יורק" לפני שנה סיפרה לדוגמה על מקרה בו הלכה במערכת וראתה את אחד העורכים מנהל ישיבה. "היו עשרה אנשים בחדר", היא אמרה. "וכולם היו גברים. עברתי שם ואמרתי להם בצחוק, 'חבר'ה, אתם צריכים כמה בנות בפגישה הזו'. יש נשים בעמדות חשובות פה, אבל בכמה אזורים, העיתונות עדיין נשלטת בידי גברים".

 

ומה אצלנו?

אחד האזורים האלה הוא ישראל. בניגוד למגזיני הלייף סטייל ועיתוני הילדים, בתחומי החדשות – מאז ראשית התקשורת הישראלית - שולטים גברים בלבד. שני מקרים יוצאי דופן התחוללו בעיתון "דבר" ז"ל, אותו ניהלה ביד רמה חנה זמר במשך 20 שנה, עד 1990 – ו"מעריב", שבמשך פחות משנתיים נערך במשותף על ידי רותי יובל ודורון גלעזר.

 

בבית "ידיעות אחרונות" וב"הארץ" לא ישבה אישה על כיסא העורך מאז שאותו כיסא הוצב במערכת. אפילו בצה"ל, שלעומתם אינו מכריז על עצמו כארגון פרוגרסיבי שמנסה לקדם את חופש האדם, נשים מצליחות – לפחות נכון להחודש – להגיע רחוק יותר. התכונות הנדרשות, אם להסתמך על אותן כותרות עיתונים מהשבוע והדרך בה תיארו את אברמסון, הן קשיחוּת, כוחניוּת והליכה בלתי אמצעית לכיוון המטרה.

 

אישה אינה יכולה למסגר את עצמה בתוך מכלול תכונות הנחשבות "נשיות", אם ברצונה להגיע לעמדות מפתח. עליה להיות קשוחה וכוחנית, בעלת מרפקים גדולים (ועוד איברים גדולים במקומות אחרים), כמה שפחות "אישה". מעולם לא תוארה אישה בעלת תפקיד פוליטי-תקשורתי-כלכלי חשוב כ"מלאת אמפתיה, יכולת לעשות ויתורים קשים" או, חלילה, "רגישה ומבינה", תיאורים רווחים בתיאור האישה הטיפוסית, גם היום.

 

התקשורת הישראלית, ככל גוף תקשורת מערבי מודרני, מברכת ומזמרת לנוכח שבירת תיקרות זכוכית ועלייתן של נשים בין מדרגיי המעמד, מהממשלה ועד הצבא. ורק שם, בתוכן, יש איזו בועה לא מדוברת. מחקר של חברת "יפעת" גרס כי נכון לשנה שעברה, 43 אחוזים מכלל העיתונאים הן נשים (לעומת תשעה אחוזים בלבד בשנת 2000) ובעולם האינטרנט השליטה הנשית מובהקת - עם 64 אחוזים בלוגריות. עיתונאיות מוכשרות לא חסרות לנו, לא תחקירניות אמיצות ולא כותבות טורים חצופות. טרם בדקתי אם יש להן ביצים או לא, אך כנראה שלתשובה משמעות מכרעת בשאלה האם יצליחו להתקדם גבוה מזה.