הדפסה
לכתבה באתר
בואו נגיד את זה ככה: היום שבו החברה שלי תדפוק את השאסי של האוטו יהיה יום עצוב מאוד לשנינו. הסיבה האחת היא כי כמו להרבה זוגות צעירים במדינה, גם לנו אין יש מאין 3,000 שקל להוציא ככה סתם. הסיבה השנייה היא שלאיש מאיתנו אין שמץ של מושג איפה נמצא השאסי.
למעשה, ואלוהים ואפילו אבא שלי עדים, עד הפרסומת של לאומי למשכנתאות הייתי משוכנע ששאסי הוא שם חיבה לפגוש. כמובן שאינני יודע מה מטריד יותר – העובדה שאינני יודע איפה השאסי הזה נמצא או העובדה שחשבתי שפגוש צריך שם חיבה, אבל כך או כך, אני מודה שמאז שעלתה הפרסומת אני שומר על האוטו שלי הרבה יותר.
ובשומר על האוטו, דרך אגב, אני לגמרי מתכוון לזה שכבר שבוע אני לא מזיז אותו מהחנייה.
האישה הקטנה שבטלוויזיה, אגב, לגמרי הצליחה להסעיר את הנשים הגדולות של רשת האינטרנט. כבר שבוע שבכל מקום ניתן למצוא ביקורת נוקבת על השובניזם הנודף מהפרסומת הזו, על ייצוג הנשים בשנת 2011 בבדיחות שבאמת כבר חשבנו שפסו מן העולם.
כאילו, באמת? טיפ למוסכניק? "אבל עשיתי שופינג"? סירייסלי? עד לשם חזרנו? לפרטים פנו לאל באנדי, שגם עשה את זה טוב יותר וגם, נו, לו עוד הייתה פואנטה. או, לפחות, חוש הומור משובח.
אז הלקוחות הנשיים של לאומי, לדידו של הבנק, די סתומות. למעשה, המדובר בכסילות גמורות, שכל קשר בינן לבין אינטילגנציה אינו אלא מקרי בהחלט. בקיצור שאסי, שובי הביתה, שימי את הסינר והרשי לנו, הגברים הטובים והחסונים והמבינים במספרים, לטפל בעניין.
אז נכון, אתן כבר מזמן לא כאלה. התקדמתן והתפתתן. הצרה האמיתית היא שגם אנחנו כבר מזמן לא כאלה, רק שלנו אסור לצעוק את זה בקול רם.
קול אחרי בן אדם
למעשה, בואו נשים את הדברים על השולחן: נכון לימים אלה, חברה שלי מרוויחה יותר כסף ממני. נכון, במקרה שלי זה לא ממש פייר – אני עיתונאי, כולם מרוויחים יותר כסף ממני – אבל הבנתם את הנקודה. כן, נכון, אני רוצה העלאה, אבל התכוונתי דווקא לנקודה השנייה: שב-2011 כבר חשבתי שלגמרי מותר לי להיות אחד כזה.
למעשה, אם כבר כל הדברים על השולחן, לא רק שאני לא יודע איפה השאסי, אני גם לא יודע איפה כל החלקים האחרים של האוטו. הייתי כותב את שמותיהם, אבל גם אותם אני לא ממש יודע.
יודעים מה? אני גם לא יודע להחליף לוחות חשמל. או לתלות מדף. או מה לעשות עם מזוודת כלי העבודה שלי, בין היתר בגלל שאין לי מזוודת כלי עבודה. יש לי מברג. אחד. אם תשאלו אותי לסוגו, אני אענה לכם בבטחה: "צהוב".
עכשיו, כפי שאתם בוודאי יכולים לתאר לעצמכם, זה השלב שבו אני שולף את שלל היתרונות הגבריים שלי, וזה היה קל הרבה יותר אם באמת היו לי כאלה. אחרי מחשבה מאומצת, הדבר היחיד שהצלחתי לגרד על הבלוק שלי הוא המשפט "אנא עארף, אני מחייג מאוד יפה לחשמלאי".
אבל הקול שלי, בניגוד לשלכן, לא יכול להישמע. למה? כי אם את מתנגדת לאישה הקטנה שמוצגת בעולם על פי לאומי, קוראים לך פמיניסטית. אבל אם אני מתנגד לדימוי הגברי בפרסומת, קוראים לי קוקסינל.
שיטת המקל והגבר
תכעסו כמה שתרצו, זו האמת. הזעקה הצודקת שלכן על הזוגיות החדשה והשיוויונית חייבת להיות מגובה בשתיקה הנוקבת שלנו. את יכולה לא לדעת לבשל, לעבוד שעות מטורפות, לדעת את כל ההרכב של ברצלונה בעל פה וגם, רחמנא ליצלן, אשכרה לדעת איפה נמצא השאסי – וזה לא יעשה אותך פחות אישה.
אבל אני? אם אני לא יודע איך לדבר עם המוסכניק ומנסה לעשות לו עיניים במקום - הוא דווקא אומר שהעיניים בסדר, זה רק הזיפים שקצת הורסים את האשליה – יבואו אנשים בלילה וישללו לי את תעודת הגבריות שלי.
למעשה, כדי שאת תוכלי להיות האישה שאת רוצה להיות - וזכותך להיות, שיהיה ברור - אני חייב להתכנס ולהישאר בתפקיד המסורתי שלי. כי אישה, כולנו כבר יודעים, יכולה לעשות הכל. כולל להרשות לעצמה להשאיר את השאסי שלה לגבר שלה, ואם הוא לא יודע מה לעשות איתו גם לגרום לו להרגיש לגמרי לא בסדר עם זה.
אפילו החברה שלי, נאורה ככל שתהיה – ומדובר, למען הסר ספק, בבחורה שנראתה רק קצת מבואסת כשבישרתי לה שאין לי מושג איך מחליפים נורה באמבטיה - לא הצליחה להסתיר את אכזבתה כשהתוודיתי שהשאסי היחיד שאני מכיר הוא מ"שמש", ולפי דעתי במקרה של שניהם הוא היה מיותר מההתחלה.
וזה קצת מוזר, האמת, כי הגבר שיעז לפצות את פיו על כך שאת אינך יודעת מתוך שינה איך מכינים סלסה רוזה – או חמור יותר, שאין לך מושג מה זה סלסה רוזה – או שאינך שולטת באמנות ניקוי הרצפה בעזרת מברשת שיניים ואקונומיקה ימצא את עצמו מחפש לו חברה אחרת חת-שתיים. ובצדק.
אבל לנו? כדי שאתן תתקדמו, אנחנו צריכים לחזור אחורה. המהפכה הזו, כנראה, שהתיימרה ליצור זוגיות חדשה ושיוויונית עובדת רק לצד אחד. אתן יכולות להיות נשים גדולות או קטנות, קרייריסטיות או מובטלות, במטבח, בחדר השינה או בבית הקפה הסמוך.
אנחנו? אנחנו נישאר בבלטה שלנו בסלון ונחשב את המשכנתא. זה כל מה שאנחנו טובים בו, הרי.
וכך, הלכה למעשה, נחשפה הזוגיות החדשה והשיוויונית כפי שהיא באמת: שקר אחד גדול. אתן מאוד בעד כל ההתחברות שלנו לצד הנשי רק כל עוד אנחנו מתחברים גם למוסכניק.
לכן מותר לצעוק שאתן אינכן סתומות ומתעניינות רק בשופינג, אבל בואו נראה את הגבר שיהיה גבר מספיק לצעוק שהוא אינו מתעניין בשאסי או במשכנתא. מה הסיכויים של גבר כזה למצוא זוגיות? תנו לי לענות לכם: קטנים יותר מהסיכוי שמיקי גבע יספר יום אחד בדיחה מצחיקה.
אז כן, המחאה הנשית שמבעבעת ברשת נגד הפרסומת צודקת לגמרי, מוצדקת לגמרי וגם, קצת קשה לי להגיד את זה, מתחסדת לגמרי. כל אישה תעריך את העובדה שהגבר שלה יודע להכין ניוקי ועוגת שלוש קומות, אבל אין כמעט אף אישה - אני יודע, נגמרו לי כמה וכמה מערכות יחסים על זה - שתסכים לקבל את העובדה שלגבר שלה אין שום עניין ללכת למוסך, או שאינו יודע להחליף שמן-מים, או שהוא לא - נו, יו דידנט! - רוצה להיות המפרנס העיקרי בבית ורק רוצה לגדל את הילדים שלו.
שם אתן תעצרו את השיוויון בגופכן ותגידו "עד כאן". זה שאתן נפטרתן מהעבודות המלולכות שלכם לא אומר שגם אנחנו יכולים לתפוס על זה טרמפ. ובכל מקרה, ממילא הלך לנו השאסי, אז לאן כבר יש לנו לנסוע?
שריקת הפתיחה לזעקה הפמיניסטית, אם תהיתן, כבר נפתחה. בקרוב - שבוע-שבועיים ככה, הימור שלי - יתנצל בנק לאומי ויבהיר, מן הסתם, שלא הייתה לו שום כוונה לפגוע בקהל לקוחותיו הנשיים. הגברים? שיקפצו. למה שמישהו מהם ייפגע? הרי אין להם רגשות בכלל.
אף בחורה, וזו האמת, לא תעז להביט במראה ולהודות שאין לה על הידיים אפילו טיפה של גריז. זו העבודה של הגבר שלנו, הן ימלמלו לעצמן. וכך יוכיחו הפמיניסטיות ברחבי הארץ שהן לא סתומות, אבל עיוורות דווקא כן.
כי המחאה הזו הייתה צריכה להיות כוללת. מישהי הייתה צריכה לקום ולהגיד שלא רק שאתן אינכן מתעניינות בשופינג, גם לגברים שלכן מותר לא לדעת איפה זה השאסי, וזה בהנחה שהם יודעים שהוא קיים בכלל.
אבל אתן לא תעשו את זה, בעיקר כי הזוגיות החדשה שמשווקת בשנים האחרונות היא אותה זוגיות עתיקת יומין, בהבדל בולט אחד שחושף את המטרה האמיתית של כל המאבק הזה: אין לכן בעיה עם זה שיהיה מין אחד שיהיה יפה, יעשה את תפקידיו המסורתיים וישתוק. רק רציתן שזה לא תהיו אתן.
