כשאורי שוורצמן ואשתו, בריטה, החליטו לחזור לאפריקה בפעם האחרונה, הצעיר מבין שלושת ילדיהם, ינאי, היה רק בן שנה וחצי. ההורים, היא רופאת ילדים והוא פסיכיאטר, דאגו קצת, אבל הרגישו איפשהו בפנים שהכל יהיה בסדר. גם כשהוא כמעט הוכש על ידי אחד מעשרות הנחשים שהסתובבו בבית או חלה במלריה, הם המשיכו להאמין שהכל יסתדר. ככה זה כשאתה מבלה את חייך בין השדים, המכשפות והאבות הקדומים של התרבות המקומית בכפר שלהם במחוז האשאנטי בגאנה, אותם כוחות גדולים לעיתים באים גם לעזרתך.

 

אנחנו מתכתבים. "מצטער שלקח לי זמן לענות למייל", מודיע לי שוורצמן. "החשמל בביתנו נעלם רוב הזמן ואם הופיע, הוא עשה זאת כמו אל קדמוני, בהבזקים קצרים. הבעיה העיקרית בהיעדר חשמל היא לא הלילות החשוכים, אלא המשאבה של באר המים הפרטית. כך שכשהחשמל חוזר, הדבר הראשון שאנחנו עושים זה לרוץ לבאר ורק אחר כך מתפנים לענות למיילים".

 

אף פעם לא התחרטנו

שוורצמן, יליד תל אביב, מבלה את רוב זמנו או באפריקה או במחשבות עליה. כל נסיעה שלו לשם אורכת כמה שנים. האחרונה נמשכת כבר ארבע והפעם המשימה המשפחתית הייתה ברורה: להפעיל קליניקה ניידת: שירות מקצועי לכירורגיית ילדים (בריטה) ופסיכיאטריה (אורי), שתחלוש על אזור ענק ותעניק עזרה לכל מי שצריך ומפאת העלות הכלכלית והמרחק, לא יכול להגיע לבית החולים הקרוב.

 

"הקליניקה היא פשוטה וזולה ובזה הקסם שלה", אומר שוורצמן. "כמעט בכל יום אנחנו יוצאים בשני כלי רכב אל אחד הכפרים, מלווים בצוות מקומי שטיפחנו ואימנו. יש לנו עוזר רפואי, אחים - כולל כאלה שהכשרנו בפסיכיאטריה, מזכיר שגם הפך לרוקח בשל היעדר מספיק מושבים ברכב ונהג".

 

"כשהיה קטן היינו צריכים לחנך אותו שלא לשחק בנחשים. ינאי רגיל לתפוס כל מיני בעלי חיים קטנים באצבעות והיה צריך ללמד אותו שאת בעל החיים הזה לא תופסים"

הדרך לכפרים לא קלה. יערות הגשם הפרועים של גאנה לא תמיד מספקים מעבר נוח והתוצאה היא, פעמים רבות, מלכודות בוץ חלקלקות. "לא פעם איבדנו שליטה, שקענו בבוץ העמוק ונדרשנו לכמה שעות טובות כדי לחלץ את הרכב". יש מקרים שצריך לשאת את ארגזי התרופות והמכשור על הגב או על הראש, לנטוש את הרכב ולהמשיך ברגל אל הכפר המיועד. "תמיד, בסוף, אנחנו מגיעים. אף פעם לא התחרטנו. בחרנו בכפרים מרכזיים, המשרתים המוני אנשים סביב. בחלקם קיימת מרפאה בסיסית עם מיילדת או אח וארגז תרופות קטן. ולפעמים כלום".

 

אנשים שקולות קוראים להם

המטרה היא להגיע לכל כפר פעם בשבועיים, גג חודש. הכפרים מרוחקים לעיתים שלוש שעות נסיעה מבית השוורצמנים. "בריטה בודקת את כל התינוקות והילדים שנולדו עם מומים מולדים או עברו טראומה קשה שלא החלימה. למשל, אלו שנכוו קשות במדורת הבישול או במים רותחים או כאלו שנזקקים לניתוח דחוף בגלל סיבוכי הזיהומים בהם לקו".

 

שוורצמן, בינתיים, אוסף את לקוחותיו הפסיכיאטריים. "אנשים שקולות קוראים להם לברוח אל תוך היער", כפי שהוא מתאר את הקליינטורה שלו. "יש בהם פליטים ממלחמות-אזרחים בארצות סמוכות או מסכסוכים שבטיים בגאנה עצמה, כאלה אשר לפתע איבדו את רצון החיים או שאימה גדולה לפתה אותם. וגם רבים עם פרכוסים (אפילפסיה), כאבי ראש ממושכים, ילדים ומתבגרים עם פגיעה קוגנטיבית או ילדים עם אוטיזם והפרעות התפתחותיות אחרות".

 

סך החולים מגיע לכ-4000 איש ואישה בשנה, רובם על בסיס קבוע. שוורצמן (49) ובריטה הגרמניה (42), לוקחים אל הטיולים האלה את שתי בנותיהן הגדולות, אמרל ואבנה ("נולדה ביום שלישי", בשפה המקומית) כשהן בחופשות מבית הספר המקומי אליו הן הולכות. אמרל, הבכורה, תעלה לכיתה ט' בשנה הבאה ולכן המשפחה מתכננת לעזוב שוב את אפריקה, הפעם אחרי ארבע שנים ולחזור לתל אביב. ינאי, הצעיר, כבר בן חמש. הוא דובר את השפה המקומית, הטווי, באופן שוטף וגם אנגלית. בעברית וגרמנית הוא מתקשר כשמתבקש.

 

"הייתי אמור להיות חניכו של רופא גאנאי מבוגר ומנוסה ממני, אבל הוא כה שמח שהגיע רופא חדש לתוך הג'ונגל, שהוא חמק עם משפחתו בבוקר שלמחרת, וכך מצאתי את עצמי לבד במשך שנה תמימה"

"הלכתי לרשום אותו לגן ילדים בתל אביב", מספר האב הגאה. "וכשהגננת שאלה אותי מהי השפה החזקה שלו אמרתי שאנגלית ושבעברית הוא מסתדר. היא ענתה שזה בסדר גמור, יש הרבה ילדים עם ליקויי שפה". הילד המולטילינגוויסט הקטנטן הזה חי ככל הגנאים. "כשהיה קטן היינו צריכים לחנך אותו שלא לשחק בנחשים. האנשים בכפר חושבים שמלכת הנחשים גרה אצלנו בחצר, כי יש אצלנו כמות נחשים אדירה. ינאי רגיל לתפוס כל מיני בעלי חיים קטנים באצבעות והיה צריך ללמד אותו שאת בעל החיים הזה לא תופסים". המקומיים קוראים לינאי "נונו". "המציאות של הילדים היא אפריקה. הם לא מכירים שום דבר אחר. ברור שהם נהנים כשאנחנו נוסעים לחופשות בגרמניה או בישראל – טלוויזיה למשל - אבל הם חיים את מה שיש פה ומרגישים חלק מהמקום".

 

לא מסתכלים עליהם כילדים הלבנים, השונים?

"בהתחלה זה היה ככה. הילדים של הכפר היו רצים אלינו כדי לגעת בשיער החלק ובעור... אבל אחרי זמן מה הם התרגלו וככל הילדים, מצאו בהם שותפים למשחק. היום לא מכירים אותי פה בתארים שלי או בשם, אלא כ'אבא של נונו'".

 

בית ספר שאפשר לברוח ממנו

המשפחה מתגוררת בכפר קומסי, ליד בירת המחוז. "שכן אחד שלנו הוא בעל בקתת שתיה, שם ניתן להשיג אפיטאשי, שזהו משקה אלכהולי חזק המזוקק מיין-דקלים ובצד השני יש צריף נוטה ליפול, בתוכו מאחסנים שקי פחם ובננות ירוקות". בכפר יש אינספור כנסיות, שוק ומשטח כדורגל מעפר, בו ינאי נוהג להתרוצץ עם הנבחרת המכובדת של הכפר. "שלושת הילדים לומדים בבתי-ספר גאנאים. הגדולות לומדות בפלא אמיתי, בית ספר שהקים כומר בפטיסטי ביערות, עם תוכנית לימודית בריטית. הקטן לומד בבית-ספר משלו, שמאפשר לו לברוח מהכיתה ולחפש מרבי-רגלים וחלזונות ענק בחצר".

 

המעברים בין העולמות שלהם – אפריקה, אירופה, המזרח התיכון – חדים ומשונים, למרות הניסיון שצברו. "חלק מהקושי הוא אנקדוטאלי, כמו הקושי של ינאי להסתגל לסכין ומזלג עד שהוא מתייאש וחופן גם את הפסטה, הבשר או הגלידה בכף-ידו או הנטיה שלו בכל פעם שרואה צידנית - להניח שזהו ארון-מתים לתינוקות, כמו שהוא מכיר מגאנה. והקושי גם מהותי. השפע המערבי מבלבל ומרתיע אותנו. בכניסה הראשונה שלנו לסופרמרקט תל-אביבי, אנחנו נודדים בוהים בין המדפים ואז יוצאים עם כלום או עם פריט נחוץ אחד, כיכר לחם או קרטון חלב. לאחר שאתה נחשף לדילמות הקיום בעוצמה, לאחר שהרגשות שלך מזדקקים כמו האפיטאשי, נראות לך לפתע ההתעסקויות מסביב, בעולם המערבי, לא רלוונטיות לקיום האישי שלך".

 

סיפוק וגם תסכול

לשוורצמן יש סיפור אהבה עם אפריקה. בשנות ה-90 הוא יצא לעבוד בבית חולים ביערות הגשם, בעיירה קטנה בשם אסנקרנגווה. "הייתי אמור להיות חניכו של רופא גאנאי מבוגר ומנוסה ממני, אבל הוא כה שמח שהגיע רופא חדש לתוך הג'ונגל, שהוא חמק עם משפחתו בבוקר שלמחרת, וכך מצאתי את עצמי לבד במשך שנה תמימה".

 

"מי שהתאהב באפריקה, לא יכול להחלים. פעמים רבות אמרתי כי הגעגועים לאפריקה הם כמו הפרזיט של המלריה. פעם אחת קדחת במלריה והפרזיטים נשארים בדמך לתמיד. ואז לפתע, ברגעים לא צפויים, אתה קודח מגעגועים"

ב-1999 חזר לשם עם בריטה ואמרל בת השנתיים, הפעם כדי לעבוד בבית חולים מיסיונרי ביערות, "סנט ג'ון של האלוהים", בכפר אסאפו. "זהו בית-חולים קטן עם גגות-פח, בלי דלתות, חשמל או מים זורמים לרוב, ששירת מאות-אלפי אנשים. עבדנו עם שני נזירים-רופאים קתולים והתחלקנו במעמסה. עשינו הכל, כפי שנהוג שם - מניתוחים קיסריים, טיפול בטראומות של איכרים שהחליקו מעצי-הקוקוס או הוכשו בשדה מהנחשים, טיפול באין-ספור ילדים עם מלריה, דלקות קרום המוח או זיהומי מעיים ועד עקירה של שינים כואבות. באותה תקופה גם יצאתי פעם בשבוע אל הכפרים השונים, לטפל בחולים הפסיכיאטרים. די-מהר נפוצה השמועה על השירות הזה וחולים היו צועדים לפעמים שעות וימים כדי להגיע לזכות בטיפול".

 

העבודה האינטנסיבית במקומות בהם השירות הרפואי כל כך מצומצם והרופאים נדרשים לעשות הרבה מעבר להכשרתם, לעיתים, עלולה להיות מתסכלת. "ראינו חולים שנזקקו לעזרה של מומחים כמו ילדים עם מחלה ממאירה, מבוגרים שנזקקו לניתוחי-עיינים או פצועים עם שברים מורכבים, שנזקקו לאורתופד. בסביבה הכפרית, בה חיים רוב תושבי גאנה, קיים מחסור אכזרי ברופאים. ואלו שישנם, פעלו כמונו כ-Bush Doctors".

 

מהביקור השני הזה חזר שוורצמן עם ספר: "רופא לבן אלים שחורים", ספרו השני אחרי "אישה של אור הירח", עימו שב אחרי הביקור הראשון. ב"רופא לבן אלים שחורים" הוא מתאר את הסיטואציות המורכבות והדו-משמעיות אליהן הוא נחשף בסביבה שאינה מכירה בפסיכיאטריה המערבית – וכן מאמינה באלים, שדים, מכשפות ורוחות.

 

"האב לוקאס הסכים עם האבחנה הבסיסית של זקני הכפר כי אכן מדובר במקרה אופייני של איחוז בידי שד", הוא מספר באחד הפרקים על נער בשם ג'יימס שהותקף על ידי חיה מפלצתית ומאז אחז בו דיבוק שמנע ממנו לתפקד. "אם השד יתגלה כחזק ממשרתו הצנוע של האלוהים", הציע אותו אב לוקאס. "אז הרופא הלבן יוכל לנסות לעקור אותו עם המזרקים שלו".

 

אותו נער, כפי שמתגלה בהמשך הסיפור, יוצא ממצבו הפסיכוטי לאחר טקס לילי ארוך עם אותו איש הדת ומבריא לגמרי. על פי הרפואה המערבית, התסמינים הפסיכוטיים הברורים שהפגין לא היו אמורים לחלוף בין לילה. "לבני שבט האקאן", מסביר שוורצמן. "התהליך כולו היה ברור והגיוני מתחילתו ועד סופו: שד שהשתלט על בן אדם תמים הונס בידי מטפל אמיץ ובעל כוחות. אין לכך קשר ל'מחלות נפש'".

 

קשה לעזוב את יערות הגשם

המשימה האישית של שוורצמן היתה לחבר את כל אלה. כשחזר לגאנה כפסיכיאטר הוא הבין שיש דברים שהפסיכיאטריה המערבית לא יכולה לעזור בהם ושם דווקא טקסים רוחניים, כישוף והכוונה אלוהית הם הטיפול הנכון ביותר. אין תרבות רפואית אפריקאית אחת – אלא מגוון רחב וייחודי של גישות שונות לטיפול. "בבסיס הספר עומדת הנחה כי גישות טיפוליות שונות יכולות להתקיים יחדיו", כותב שוורצמן. "ולא רק זאת, אלא שמותר להן להיות מושפעות זו מזו".

 

החוויות שעובר בתוך הלמידה האינטנסיבית הזו יכולות למלא לא ספר אחד, אלא עשרה. אולי בגלל זה הוא שוב ושוב חוזר לאפריקה ואפילו בנסיעה האחרונה התפתו הוא ומשפחתו למשוך את המסע בשנה נוספת. "קשה לעזוב את יערות הגשם והאתגרים עצומים", הוא אומר. "בשנה זו אנו מנסים להעביר את הקליניקה לצוותים המקומיים. אני מאמן את הרופאים המקומיים ולמד את האחים הפסיכיאטרים ובריטה במהלך כל השנים הללו היתה נוטלת רופאים כלליים אל חדר הניתוח, להעניק להם גם ידע וגם בטחון בניתוח של ילודים ותינוקות".

 

הפרויקט הקטן-ענק הזה צובר תאוצה. בקיץ הקרוב הקליניקה תימסר לצוותי הרפואה שהם הכשירו והשניים ינסו לחזור ארבע פעמים בשנה לגאנה כדי לעזור במקרים ובניתוחים מורכבים, להעביר השתלמויות ולגייס אנשי צוות נוספים. את כל העבודה הם עושים בהתנדבות, מתבססים על חסכונות - וכל הזמן מחפשים תרומות כדי לממן את הקליניקה, התרופות, הציוד הניתוחי וגם הדלק לרכב.

 

"מצאנו אנשים מופלאים. מחצית הפרויקט ממומנת במלואה בידי חברה ישראלית העובדת בגאנה בבעלות אדם נדיב וצנוע, רפי אדרי. המחצית השניה מגיעה מגרמניה, שוודיה, אנגליה וישראל, כולל הרכב שנתרם בידי ארגון רוטרי. זו אינפורמציה מעייפת, אני יודע, אבל בשבילנו, שלא תמיד יודעים אם יספיק הכסף לחודש הבא, הופעה של אנשים אלו היא תמיד כמו נס קטן".

 

הפעם אתם חוזרים לארץ באמת?

"זה נשמע נורא גדול. מי שהתאהב באפריקה, לא יכול להחלים. פעמים רבות אמרתי כי הגעגועים לאפריקה הם כמו הפרזיט של המלריה. פעם אחת קדחת במלריה והפרזיטים נשארים בדמך לתמיד. ואז לפתע, ברגעים לא צפויים, אתה קודח מגעגועים. זה יכול להיות מראה של מהגרי עבודה אפריקאים בתחנה המרכזית, הטעם של מנגו בשל או רק מראה של שקיעה כתומה. הם מרעידים אותי בגעגועים".

 

תרומות לפרויקט יתקבלו בברכה גדולה. לפרטים לחצו כאן