הדפסה
לכתבה באתר
הו ליאו. אני מקווה שהטיפולים במרפאה עלומת השם בבוורלי הילס איכשהו עזרו לך. אתה יודע, עם השבץ המוחי הזה שחטפת לאחרונה.
איך ידעתי, אתה שואל? ובכן, כתבה שהופיעה אתמול במגזין US האמריקאי אמרה ששלפת את כל התותחים הכבדים לכבוד בלייק לייבלי: ארוחות רומנטיות, טיסות בהליקופטר, אפילו יאכטה פרטית. אז מה הקשר לשבץ המוחי? טוב, נו, רק בנאדם עם חוסר התמצאות במרחב ובמציאות יעדיף את בלייק לייבי הדלוחה על פני בר רפאלי העסיסית.
אה, ולפני שנמשיך, כלל לחיים: אם אתה באמת רוצה להפסיק את השמועות על הנטיות המיניות המוטלות בספק שלך, אולי כדאי שתבחר במשהו שנראה כמו אישה. בנאדם עם ציצים, למשל.
פיק-אפ בר
בלייק לייבלי היא תוצר גנרי של תרבות הפופ האמריקאית. בלונדינית חייכנית, מעודדת בעבר, שחקנית בהווה, כנראה מכורת קוקאין בעתיד. היא הבחורה הנחמדה שנראית טוב (הדבר שהיא הכי אוהבת זה ללכת לדיסנילנד, כך קראתי. אני נורא מקווה שזה לא אמיתי), היא הפוסטמה החייכנית שהגיבור אף פעם לא בוחר בסרטים, אבל תמיד איכשהו מסיים איתה במציאות.
נו, כולנו פגשנו זוגות כאלה. גברים שהלכו על הכוסית עם עיניי העז הבוהות, זאת שאפשר לביית בלי הרבה מאמצים.
זאת לא השוואה הוגנת, אני יודעת. אנחנו תמיד נעדיף לראות את התוצר הלאומי הבוהק שלנו מאשר קופי-פייסט אמריקאית לצידו של ליאונרדו דיקפריו. אבל החיים לא הוגנים, אז תתמודדו.
וגם, בואו נודה בזה, זה לא בדיוק שהוא השתדרג למעלה. הבחירה בבלייק לייבלי על פני בר רפאלי היא דאון-גרייד היסטרי. וזה, ממש כמו תמונת העירום שלה, מעלה אצלי כמה וכמה סימני שאלה.
ליאונרדו דיקפריו ניהל שני רומנים מתוקשרים. אחד עם ג'יזל ואחד עם בר. שתי דוגמניות אקזוטיות מבחינת האמריקאי-גרמני שלנו. שתי בחורות שאי אפשר להישאר אדישים אליהן, לא מבחינת היופי, ולא מבחינת מה שהן מייצגות.
ג'יזל משפריצה אישיות בכל ראיון ובכל תמונה. גם אם זאת לא אישיות שאני מחבבת, אני עדיין רואה שזה שם. ובר שלנו? הו, בר.
לייק איט אור נוט, בחו"ל אנחנו הישראלים נתפסים כיצורים אקזוטיים. כאוטיים. בריות פראיות ומסקרנות עם טונה של אופי. האשכנטוז הכי גדול בארץ הוא מלך האישיות הבועטת והצבעונית באירופה וארה"ב. כך שמעבר לגבולות מדינתנו הנאה, לבר רפאלי, חוץ משם שמעולם איש לא הצליח לבטא, יש ייחוד. אפילו בתור בחורה מנומסת ומתורבתת, יש לה חוצפה ישראלית. סקס אפיל נוכרי סוער.
ובמקרה, איזה קטע, גברים אוהבים נשים סוערות ומיוחדות. הם מתלהבים מהנצנוץ הזה, וישתדלו מאד להשיג אותו. עד שהם משיגים אותו, כאילו. ואז זה משהו אחר לגמרי.
כרטיס צהוב
בתור ניצולת רומן סוער ומביך עם גרמני (טפוי), אני מצליחה לשים את האצבע על התופעה מניסיון אישי: הבעיה מתחילה כשהנצנוץ הזה הופך למציאות. והמציאות הופכת למלחמת עולמות ותרבויות.
כמו גבר שרוצה אישה קטנה ובסוף מתאהב בקרייריסטית בועטת, המציאות מכריחה אותו לבחור: הקאמפרט זון או הריגוש.
והאמת? בדרך כלל הכול זה פקה פקה. רוב הגברים רק חושבים שהם רוצים את האישה העסיסית עם הרוח הלוחמת, כי בסוף הם מפנים אליה גב והולכים על סתם מישהי נוחה. כך שילובים מיוחדים מתמוססים כי המציאות נושכת בפנטזיה.
גם במקרה הזה אנחנו נתקלים באותה תופעה. ליאונרדו דיקפריו הלך על זה, ואז, ברגע האמת, נסוג. כאן אנחנו מגלים שליאו הוא בסך הכול עוד גבר טיפוסי. פחדן, בקיצור.
הבחור זנח את הזר והמרגש והלך על המוכר והטוב. הוא הולך על האול אמריקאן גירל, זאת שקרובה אליו מבחינה תרבותית. זאת שלא תאתגר אותו יותר מדי. זאת שלא תאפיל על הקריירה שלו בסופו של יום.
הוא הולך על הבחורה הפשוטה, הקצת זוהרת, אבל בעיקר הרבה בלונדינית.
רגילה. בטוחה. אני לא יודעת אם היא יותר קרובה למנטליות האמריקאית שלו, או למנטליות הגרמנית שלו (כלומר, לא להראות חיבה, לחבב נקניקים מעושנים, ולאהוב בסתר יהודיות תוססות), אבל מה שבטוח, הפלקט הנחמד הזה עושה את העבודה.
המסקנה היא שבסופו של יום, דאון גרייד מבר רפאלי לבלייק לייבלי הוא הדאון גרייד של כולנו.
ליאונרדו הוא האקס הזה שהתלהב ונתן כל כך הרבה מעצמו, עד שהרגשת שהנה זה כבר שם, אבל בסופו של דבר בחר במישהי עם חצי מהאישיות שלך. זאת שהוא לא מפחד ממנה. הבחורה שהוא מבין אבל לא מבינה אותו. זאת שהוא יאהב כי הוא מחפש לאהוב סתם אישה, ולא בנאדם מיוחד.
ובינינו, אם זאת הבחירה שהוא עושה, הוא יכול להיחנק עם הנקניקים המעושנים שלו. ובר? בר כבר תסתדר, יש לי הרגשה.
