הדפסה
לכתבה באתר
לאה פרץ התאכזבה מאוד מביקורה של דונה קארן בשנקר ב-2007. "כשעיתונאי שאל אותה מדוע הדוגמניות בקמפיינים שלה רזות כל כך, היא ענתה שהמגזינים מסרבים לפרסם דוגמניות מלאות ולכן נכנעה לתכתיבים", אומרת פרץ, ראש מחלקת האופנה בשנקר. "בתור מעצבת שבנתה את המוניטין שלה על בגדים שמתאימים לנשים אמיתיות, ובתור אישה שאינה דקיקת גזרה בעצמה, ציפיתי שממרום מעמדה היא תילחם בתכתיבים ולא תיכנע להם".
בשנתיים האחרונות מנהלת פרץ מהלך נגד העסקת דוגמניות רזות מדי. ללא תקציב פרסום או יחסי ציבור, היא מקווה להצליח לשנות את תפיסת מודל היופי בחברה הישראלית, ואולי אפילו העולמית. לכבוד חוק הדוגמניות הרזות, שעבר בקריאה ראשונה בכנסת ומעורר בימים אלו סערה בשוק האופנה המקומי, היא מספרת ל-Xnet על מלחמתה בתעשיית האופנה והיופי.
המאבק בתופעת האנורקסיה ובדוגמניות המרעיבות את עצמן למוות תפס תאוצה לאחר מותן המזעזע של כמה דוגמניות. ב-2006 נפטרה הדוגמנית הברזילאית אנה קרולינה רסטון בת ה-21, ורק חודשיים לפניה נפטרה דוגמנית מאורוגוואי בשם לוסיל רמוס. ב-2010 נפטרה בצרפת הדוגמנית האנורקסית איזבל קארו, שאף הצטלמה בעירום לקמפיין נגד המחלה. מקרים אלה הדליקו נורה אדומה בקרב גופים שונים, שקראו להילחם במודל היופי העכשווי המקדש מראה שדוף וחיוור שגורם לבנות להרעיב את עצמן. גם הביצה המקומית רועשת בעקבות הצעת החוק, שהעלתה על פני השטח התנגדות ציבורית לרזון מוגזם. דפי הפייסבוק של רשת גאפ, נעמה בצלאל ואחרים מקיימים לאחרונה שיח ער על שימוש בדוגמניות רזות מדי. וזה לא הכול, כתבות האופנה באינטרנט מוצפות בטוקבקים המתנגדים לשימוש בדוגמניות שדופות.
''כל הסלבריטאים הם קורבנות של מראה סטריאוטיפי אחיד''
פרץ תומכת ללא סייגים בהצעת החוק שיזמה חברת הכנסת ד"ר רחל אדטו. אם יעבור, יקבע החוק כי אין להעסיק דוגמניות המצויות בתת-משקל – כלומר שה-BMI (מדד מסת הגוף המחושב על פי יחס המשקל לריבוע גובה האדם) שלהן נמוך מ-18.5. החישוב הזה מצטייר לעתים כאבסורדי וחסר קשר למציאות, משום שהוא חורץ את דינן של רבות מהדוגמניות המוכרות לנו – הטוענות כי הן מנהלות אורך חיים בריא – לאבטלה. בנוסף דורש החוק כי כל מודעת פרסומת שבה נעשתה עבודת פוטושופ להצרת היקפי הגוף תהיה מחויבת בשקופית המציינת זאת. האם זה באמת השינוי הנדרש למיגור התופעה? הדעות חלוקות.
עם יד על הלב, האם את באמת חושבת שהחוק יגרום לשינוי חברתי?
"זה עניין של מודעות. פעם כל החברים שלי עישנו והיום כולם הפסיקו. אני לא יודעת עם כיתוב האזהרה הוא זה שמונע את העישון, אך בהחלט יש שינוי מהותי ביחס אליו. כך אני מניחה שיהיה גם עם חוק הדוגמניות הרזות".
האם הדוגמניות יכולות לשאת על כתפיהן הצרות את עול מודל היופי החברתי כולו? האם הן לא שעיר לעזאזל של מגמה רחבה בהרבה?
"גם כוכבות הקולנוע והסלבריטאיות נמצאות באותה סירה. כל מי שנחשף לציבור מתאים את עצמו לתכתיבי יופי המקדשים רזון. נינט ומרינה מקסימיליאן בלומין, כדוגמה, נכנסו למשטר דיאטה ברגע שנחשפו בתקשורת. גם עיתונאים נושאים באשמה מפני שהם מרשים לעצמם לפרסם ביקורת על משקל, לפעמים אפילו עם מספרים מדויקים. כל הסלבריטאים הם קורבנות של מראה סטריאוטיפי אחיד. החוק לא אבסורדי – בעיניי שווה שכמה דוגמניות לא יעבדו בתמורה לשינוי בתפיסה. צריך להיכנס לבית החולים שניידר ולראות בעיניים את כל הילדות שמענות את עצמן כדי לעמוד בסטנדרטים החברתיים".
מאבקה של פרץ בנושא החל, כאמור, לפני כשנתיים. היא ביקשה מהסטודנטים בשנקר לעבוד רק עם דוגמניות במידה 36 ומעלה, שגילן הוא 17 או יותר. לדבריה, השינוי התקבל בברכה ולא נשמעו טענות נגד הגבלת המידות. "אנחנו עדים לתופעה מדאיגה אצל הדוגמניות", אומרת פרץ. "באודישנים לקראת תצוגות מגיעות דוגמניות במידה 36 ומעלה, אך הן מוסרות מידות נמוכות יותר. הן נמצאות תחת לחץ ופוחדות שהן מלאות מדי. עיניהם של המנחים הטכניים היושבים בחדר מיומנות כל כך, שהם יכולים להבחין מהי מידת הגוף האמיתית של הדוגמנית. לכן בשלב מאוחר יותר החלטנו לא לשאול יותר את הדוגמנית למידותיה – המנחים הטכניים מוסיפים את המידע בעצמם". פרץ אף מציינת כי היו מקרים שבהן דוגמניות התעלפו בזמן מדידות לקראת תצוגה. "לא ייתכן שאישה תתעלף כך סתם ביום עבודה", היא אומרת.
''אם אלוהים ברא אותי עם תיאבון בריא, אני מודה לו''
פרץ מאמינה בלב שלם כי מאבקה האישי והציבורי ישפיע בהמשך על החברה המקומית. לדעתה, על ידי "חינוך" דור העתיד כבר בתחילת דרכו לבחור בדוגמניות שאינן שדופות יכול להיווצר מודל יופי חדש, בריא יותר. "הניסיון שלהם כסטודנטים מוכיח שאפשר גם אחרת. השילוב של החוק עם הכנת המעצבים לחיים האמיתיים יכול לגרום לשינוי חברתי", היא אומרת נחרצות.
את קרובה לעולם היופי והאסתטיקה, ובמידה מסוימת אף משמשת סמן מהותי שלו. איך את מרגישה בתוך מכבש מודל היופי החברתי?
"החוויה האישית שלי מורכבת משני היבטים. מצד אחד, אני במידה 44-42, שאינה מידה גדולה אלא ממוצעת. בכל זאת, חברות אופנה רבות אינן מייצרות בגדים במידה זו ולכן יש פריטים רבים שאני חפצה בהם אך הם אינם תואמים מידות גופי. כמובן שזה מתסכל אותי. מצד שני, אני חיה בתוך עולם המקדש את הרזון ומרגישה בתוכו נוח מאוד. אני לא חפצה להיראות כמו כולם ולא דבקה באמונה שכולם צריכים להתאים לאותו סטריאוטיפ אחיד. יותר מזה, אם אלוהים ברא אותי עם תיאבון בריא, אני מודה לו. תיאבון זה בריאות, זו שמחה. בחברה המודרנית תיאבון בריא נחשב לחולשה, לדבר שלילי. היכן עובר הגבול? אפילו הדת הקתולית תורמת לחוסר ביטחון מפני שחטא אחד מתוך שבעת החטאים הוא גרגרנות".
איך לדעתך נוצר מודל היופי השדוף?
"זה באמת נכון שבגד נראה טוב על אישה רזה, במידה מסוימת, אך אם מרגילים את העין הציבורית למראה מלא, מודל היופי ישתנה בהתאם. זה טעם נרכש. הרזון הוא סימפטום אחד מתוך שלל אחרים, כניתוחים פלסטיים, השתלות, דיאטה וכל התערבות פולשנית אחרת. כל אלו הם חלק מתמונה רחבה של העמדת סטנדרטים בלתי אפשריים לנשים מכיוון המנגנונים הכלכליים-חברתיים והגבריים בכלל. בתקופות שנשים מקבלות יותר שחרור, אנחנו מוצאים את המראה האנדרוגיני בשיאו. הרזון הוא תוצאה ישירה של כניסתן של הנשים להשכלה הגבוהה והעבודה. המנגנונים גורמים להן להרגיש רע ולהשקיע בעצמן ולא בקידומן החברתי. סיבה נוספת, שאינה מבוססת על תזה מדעית אך כן מופנית למעצבים, היא גחמתם של מעצבי אופנה הומואים שיוצרים מראה נערי צעיר ולא נשי שופע".
