האם למדתם ב''האוס'' מה עושים בעת שבץ מוחי?

 

 

אז איך מטפלות הדרמות הטלוויזיוניות במחלות ובמצבי חירום רפואיים? המחקר המפורסם ביותר שבחן שאלה זו נערך בארצות הברית, ובו בחנו שלושה חוקרים כיצד מוצגת החייאת לב-ריאה בסדרות טלוויזיה אמריקניות פופולריות העוסקות ברפואת חירום ובחדרי מיון, בהן "ER", "שיקאגו הופ" ו-911 Rescue. החוקרים בדקו שלושה קריטריונים: הסיבות לדום-לב, גיל החולים וסיכויי ההישרדות שלהם, והשוו את הממצאים לאלה הקיימים בספרות הרפואית. הממצאים שלהם מצביעים על הבדלים משמעותיים בין העולם הטלוויזיוני לבין המציאות, הן בגורמים לדום לב, הן בגיל הלוקים בו והן בסיכויי ההחלמה שלהם. בעוד שבטלוויזיה, 72% מהמצבים של דום לב היו תוצאה של טראומה ופציעות, הרי במציאות הן לרוב תוצאה של מחלות לב. בנוסף, גם במקרה זה החולים היו צעירים יותר מאשר במציאות. בעוד שבטלוויזיה, 65% מהלוקים בדום לב הם ילדים, מתבגרים או אנשים צעירים, הרוב המוחלט של החולים במציאות הם מבוגרים וקשישים. בעוד שבטלוויזיה, סיכויי ההישרדות של החולים גבוהים מאוד – 75% במהלך האירוע ו-67% שוחררו מבית החולים, הרי במציאות, כפי שהיא מדווחת בכל המחקרים הקיימים, הסיכויים נמוכים פי 2 עד 6.

 

 

כמו כן, להחייאה בסדרות הייתה נטייה לתוצאות קיצוניות – החלמה מלאה או לחילופין, מוות, בעוד שבמציאות, מציינים החוקרים, גם כשההחייאה מצליחה, החולה עלול להיוותר עם נכות, נזק נוירולוגי וסבל מתמשך.

 

 

איך באמת נראה התקף לב?

נמצא כי דרמות הטלוויזיוניות מהוות גורם מעכב משמעותי בהצלת חולים הלוקים בהתקף לב, שכן הן תורמות ליצירת דימוי מוטעה של ההתקף – דימוי של אדם שמן, אדום פנים המשתנק לפתע ואוחז בעניבתו. החוקרים ראיינו חולים שחוו התקף לב ואושפזו בבתי חולים ואת קרובי משפחתם או אנשים ששהו במחיצתם בזמן ההתקף. הם מצאו שרוב החולים חוו את ההתקף בצורה שונה משמעותית מן האופן שבו הם תפסו התקפי לב, שבטלוויזיה מתוארים כאירוע דרמטי ופתאומי. המשתתפים קישרו התקפי לב עם התמוטטות ומוות, בעוד שבמקרים רבים, הם עדיין יכלו לתפקד במידה מסוימת. לדוגמה, אחד המשתתפים תיאר את הדימוי שהיה לו לגבי התקף לב מתוך הסרט "סופרמן", שבו אביו המאמץ של סופרמן בכדור הארץ לופת את חזהו ואז מתמוטט ומת.

 

 

ועם כל זאת, לא הכל גרוע. חלק מהמחקרים מצאו גם השפעות חיוביות של הסדרות הטלוויזיוניות על הצופים. כך למשל, סקר שבוצע על ידי המרכז למניעה ולפיקוח על מחלות בארצות הברית הראה שכמעט מחצית מהצופים בסדרות המשודרות בשעות הפריים-טיים בטלוויזיה דיווחו שלאחר שצפו בתוכנית או סצינה שעסקה בנושא בריאות כלשהו, הם נקטו באחת או יותר מהפעולות הבאות: סיפרו למישהו על הנושא (42%); אמרו למישהו לעשות משהו או עשו בעצמם משהו בהתאם למסר הבריאותי שהועבר בתוכנית (16%); ביקרו במרפאה או הלכו לרופא (9%); התקשרו למרפאה במטרה לקבל אינפורמציה נוספת על הנושא, או לקו חם שבו ניתן לקבל מידע כזה (5%).

 

 

סקר אחר, שנערך על ידי קרן קייזר האמריקנית בקרב צופים בסדרה ER, הראה כי רבים מהצופים הקבועים של הסדרה הפגינו מודעות גבוהה יותר באופן משמעותי לגבי נושא בריאות כלשהו שהועלה בה. כך למשל, לאחר אזכור קצר בתוכנית בקשר לאמצעי מניעה חירום (כמו גלולת "היום שאחרי"), שיעור הצופים שהיו מודעים לכך שיש לאישה אופציות למניעת הריון גם לאחר קיום יחסי מין בלתי מוגנים עלה מ-50% ל-67%. בקרב אלה ששמעו על אמצעים שכאלה, 20% אמרו שלמדו עליהם מ-ER. 

23% מהצופים בסדרה ציינו כי הם פנו למקורות נוספים לקבלת אינפורמציה נוספת לגבי נושא בריאות שהועלה באפיזודה בתוכנית, ו-14% מהם אמרו שהם פנו לרופא לגבי משהו שראו באפיזודה.

לאור הממצאים האלה, יש לא מעט חוקרים הסבורים כי ניתן ואף צריך, להשתמש בדרמות הטלוויזיוניות ובאופרות הסבון באופן חינוכי. לדברי החוקרים, לאסטרטגיה הזו יש יכולת ייחודית לערב את הצופים בדרכים שבהן חדשות ותוכניות בנושאי ציבור אינן יכולות לעשות זאת.

השורה התחתונה היא שצריך ואפשר למצוא דרכים שבעזרתן ניתן יהיה לשפר את מידת הדיוק והמהימנות של התכנים, ולגשר בין הצורך החשוב הזה לבין הצרכים של יוצרי הסדרות, כמו למשל, לשמור על האופי הדרמטי שלהן. הפתרון יכול להיות שילוב של מומחים רפואיים לצוות היוצרים כמו ב-ER, ובנוסף, שיתוף פעולה עם גופים בריאותיים חיצוניים, כמו אגודות לב, סוכרת וכו', שייעצו ליוצרים ואף יבדקו את מידת הריאליות והדיוק של התכנים כדי לשפרם את מידת מהימנותם. מעניין אגב לציין, שיוזמה שכזו קיימת כבר בארצות הברית בשנים האחרונות. מדובר בפרויקט משותף של שורה של גופים בריאותיים העובדים לצד היוצרים ולמפיקים של סדרות רפואיות, אופרות סבון, טלנובלות דוברות ספרדית ודרמות טלוויזיוניות, ומספקים להם מידע וייעוץ כדי לשפר את התכנים הבריאותיים והרפואיים המוצגים בהם ולהפוך אותם למציאותיים ומדויקים יותר.

 

הממצאים מצביעים על הבדלים משמעותיים בין העולם הטלוויזיוני לבין המציאות, הן בגורמים לדום לב, הן בגיל הלוקים בו והן בסיכויי ההחלמה.