תות סוף

התותים הבודדים המרוחים על רצפת השביל בכניסה לבניין הביאו אותי לחשוב שהזמן טס. האביב רק נכנס, הדגנים מתייבשים בכל מקום במהירות, והנה שניה לפני חג הבציר הגיע זמן התות והפיטנגו.

נדמה לי שלכל אחד יש את עץ התות של ילדותו. את שלי אני זוכר היטב, עץ גדול עמוס תותים שחורים שזכה לביקור מסורתי בל"ג בעומר. תותי עץ לעולם יהיו כרוכים בזכרוני בל"ג בעומר כפי שיום הכיפורים כרוך בריח הגואיבות. ריחות ילדות.

לא ברור אם זה רק רושם, או שמציאות באמת עגומה עד כדי כך, אבל נדמה שלילדים כיום יש הרבה פחות עצי פרי לטפס עליהם. למרבה הצער, התות שבחצר הבניין מספיק גבוה כדי להגיע לחלונה של הזמרת שהשתכנה בקומה הראשונה, אך פירותיו דלים.

בניגות לשסק, למשל, שעבר למדפי הסופר, תות העץ והפיטנגו הם פירות שלא ממש משווקים. המעיכות הגבוהה, ואורך חיי המדף הקצרים שלהם לא מאפשרים את זה. נכון, ניתן למצוא אותם בירקניות בוטיק במחירים דמיוניים - אבל עדיין, על מנת לחוות הנאה של ממש מהמיץ הנוטף על הבגדים צריך לקטוף לבד.

תחום הקטיף העצמי אמנם לא פרץ כפי שאולי חשבו לפני שנים אחדות, אבל יש אי אלו מקומות שמציעים קטיף עצמי של כל האדומים הרכים אקזוטיים הללו. השלושה הוותיקים הם, משק ז"ק בשדה יעקב, ומשפחת הלל בגדרה, שניהם בעיקר סביב הפטל, וכמובן הבוסתן האורגני בבן עמי שליד נהריה, המתמחה בגידול פירות אקזוטיים, משוגעים של ממש.

ברמת הגולן יש עוד אי אלה מקומות בהם עיקר העניין הוא הדובדבנים שמגיעים לשיאם עוד כמה שבועות. פעם אחרונה שבדקתי (זה כבר כמה שנים) אצל תיקי לוי במושב שעל היה מגוון הפירות הכי גדול.

ומכיוון שנדדנו צפונה: בפארק המעיין במטולה עצי תות ענקיים מימי הברון רוטשילד, שביקש להקים במושבה תעשיית משי. כשלעצמנו, נראה לי שאת החגיגה האדומה נתחיל הפעם בדבורת התבור (קרובי משפחה רחוקים) רגע לפני שנגמרת שם עונת המשי, ונמשיך לדבר האמיתי - נחל עם סבך פטל בר. בטח כבר יש פירות ראשונים.