בואי לאילת, לאילת

 

מעולם לא נפשתי באילת. היא היתה עבורי תמיד לא יותר מאשר תחנת דלק בדרך לסיני. חלפתי המון פעמים בכביש הראשי של העיר המוביל למסוף הגבול עם מצרים, הצצתי בהמוני הנופשים, בבתי המלון המפלצתיים, במסעדות המפוארות, בשלטי החוצות ותמיד נתקפתי אותו דחף מטורף להימלט מן האספלט אל הלגונות השקטות, כלומר לסיני.

 

בתי מלון מהלכים עלי אימה. המסדרונות האלה עם אינספור דלתות זהות, המעליות, האנשים הזרים בחדר הסמוך, הילדים בבריכה, חדר האכול – תמיד מרגיש לי כמו בסיס של חיל האוויר. ההיפך הגמור מקצת שקט ושלווה.

 

המחשבה שאנשים יוצאים לחופשה בתוך מבנה גדול נראית לי משונה לכשעצמה והרעיון לבלות את החופש בצפיפות, לאכול ולישון ולשחות עם עוד המון אנשים אחרים, נראה לי לא פחות מהזוי.

 

חופש מבחינתי פירושו להתרחק מהערים המקומטות, מבני אדם וכל הרעש והלכלוך שהם יוצרים, אל לב הטבע הכי פראי שניתן למצוא בסביבה ולשבת שם בדממה. כלומר, בחושה. ככל שהחושה פשוטה יותר, בעיקר אם אין חשמל, אין מיזוג אוויר והשירותים נמצאים במרחק של חצי קילומטר הליכה בחושך – כך יותר טוב.

 

אם יש חוף סמוך, הוא צריך להיות בתולי, בלי כיסאות נוח, בלי שמשיות, בלי מקלחות ובלי איש של ארטיקים שצועק. קניות, מיני ברים, מסכי פלאזמה, מופעי בידור והפעלות לילדים – הרי זה מה שיש לנו כל יום. כשיוצאים לחופש כל מה שאני רוצה הוא לתת למערכת העצבים המרוטה שלי לנוח מכל זה, לשמוע פכפוך של ים, לראות כוכבים, לנשום. ולא, לא מצ’עמם לי בכלל.

 

צילום: ריף הדולפינים

 

פעם ראשונה בים

ביום ראשון השבוע מצאתי את עצמי יורדת אילתה לראשונה בחיי, לכבוד הופעה בריף הדולפינים. אחרי שנים של השמצות הדדיות, העיר אילת ואני שוב עמדנו להיפגש. מעולם לא הוזמנתי להופיע שם קודם ומה הפלא, מי רוצה לשמוע עלמה זהר במסגרת חופשת הכל כלול במלון חמישה כוכבים? מדובר בהופעה שאמנם יש לה אי אילו מעלות, אבל בשום אופן אי אפשר לומר עליה שהיא מופע בידור, מה גם שדברי הקישור כוללים לא פעם ביקורת נוקבת על מדיניות החוץ של הממשלה.

 

לא אומר שלא חששתי מהמפגש החזיתי עם אילת ובעיקר עם האילתים, אנשים שרק גוון השיזוף שלהם יכול לגרום לירושלמית כמוני הצפה של רגשי נחיתות. בקיצור, מעולם לא היה הביטוי "דג מחוץ למים" מדויק וקולע יותר.

 

בסופו של דבר כמובן נאלצתי לאכול את בגד הים שלי. כלומר, להודות בחצי פה שאילת היתה נפלאה, שנהננו מכל רגע ושיש סיכוי לא רע שעוד נחזור. הריף היה פסטורלי ושליו, אנשים יפים התהלכו סביב וחייכו זה אל זה, בלגונה קיפצו להם דולפינים ובמשך עשרים וארבע שעות, היינו כשאהידים בגן עדן מוקפים בשבעים ושתיים בתולות ים, שכל רצונן להנעים את זמננו.

 

הגילוי הנאות מחייב לציין כי בכל הקשור לענייני ספא, זו היתה הפעם הראשונה בהחלט שלי. טעות נפוצה היא לחשוב שביליתי את רוב חיי הבוגרים במסעות תענוגות במזרח הרחוק, שם בוודאי העניקו לי יפהפיות אקזוטיות שלל טיפולים מענגים הכוללים מי-יודע-איזה שמנים ארומטיים, אבנים חמות ומלחים טבעיים. אבל לא כך.

 

בגיל 34 בפעם הראשונה בחיי לקחה אותי ענבל היפהפיה בזרועותיה והעניקה לי באהבה ובנדיבות אין קץ את טיפול המים הראשון שלי. אני לא יודעת מה בדיוק היא עשתה לי שם, כי בשלב מסוים יצאתי מתוך הגוף שלי והלכתי לשוחח עם אלוהים. עשרים וארבע שעות של חסד עברו עלינו. של נדיבות ושפע, של שקט ושמחה. ואני זמזמתי לעצמי את השורה הזו מתוך החדש של אהוד בנאי – "ויש זמן לכל דבר, לכל דבר יש זמן".

 

פרי ווילי

אני, כאמור, ירושלמית. חיית יבשה. אפילו למקלחת אני לא נכנסת בלי מצופים. ואם יש דבר שמעורר את קנאתי אלה אנשי ים, שזופים, מלוחים, מחליקים בקלילות בין הגלים כמו מעופפים על פני המים בזמן שאני עומדת ברדודים ומנסה לא להיראות מגוחכת. אבל אמש בריף זכיתי לשחות עם הדולפינים – הרגשתי כמו הכלבה לייקה ששוגרה בחללית סובייטית לירח ובוודאי השקיפה מחלון החללית בתמיהה וחשבה לעצמה: זו חוויה שיצור כמוני לא אמור לחוות. כמה נפלא.