דחוף להתרגש: על המופע ראשס ועוד

 

"זו הצגת המחול הכי יפה שראיתי בחיי", אמרה לי מאיה בהתרגשות כשכבו האורות. הקהל מחא כפיים נמרצות, מה שהעיד על כך שאנחנו לא לבד בהוקרת תודה עמוקה אל מול היופי הזה. כמה שעות לפני כן מאיה כמעט שביטלה את פגישתנו, אבל תכננתי לנו הפתעה, והסקרנות הספיקה כדי לחלץ אותה מעייפותה. בתום ההופעה היא אמרה לי שזה מחזיר אותה לחיים לחזות ביצירתיות כזו, שזה נותן לה חשק לעשות וליצור.

 

לאחרונה קראתי את הספר 'המסע’, שאחד מפרקיו נוגע בדיוק במהות הזו של ההשראה: ההתפעלות מגאוניותו של מישהו אחר מדבקת באושר, כי היא מזכירה לנו את הגדלות שטמונה בכל אחד מאיתנו. מאיה ואני יצאנו מההופעה בפנים זורחים. נזכרנו ביצירתיות וביופי שקיימים באנושי, וגם בנו עצמנו.

 

"תמיד במופעי מחול אני רואה את מה שקורה על הבמה, אבל קיים פיצול, כי אני מרגישה גם את עצמי ואת מחשבותיי תוך כדי המופע", אמרה לי מאיה. "אבל הפעם, בקטע שבו רקדו שלשה רקדנים כגוף אחד והיה ביניהם חיבור שהוא מעבר להרמוניה, היה משהו שמימי, שגרם לי פשוט להיסחף. שכחתי את עצמי לגמרי. זה לא קרה לי במופע מחול אף פעם". גם אני חשתי כך. כמו במצב של טרום שינה, כשקיימת מודעות מסוימת למעבר לזירת החלום, אך בחלום עצמו נשכח המצב הקודם, כך גם בחוויית הצפייה.

 

לכיסאות יש תפקיד חשוב במופע 'ראשס’, כמעט כמו לדמויות. הכיסאות מסתדרים בצורות, רוקדים ואלס, נערמים, מתפזרים, מתגבשים ומתהווים לתפקודים שונים. כיסאות מככבים ביצירות אמנות, ומעניין להתבונן ולשאול מה יש בכסא שעושה אותו לאלמנט מרכזי כל כך.

 

מעבר לכך שכסא הוא פרקטי בשימושו היומיומי, יש לו משמעות עמוקה יותר - כמקום. התפישה הזו מתחילה כבר בילדות: כשאין כסא, אין מקום. כך, למשל, במשחק "כיסאות מוזיקליים" - מי שאין לו כיסא יוצא מהמשחק. שיר הילדים הפופולרי "עוגה עוגה" מבטא גם הוא את חשיבות המקום: "נסתובבה כל היום עד אשר נמצא מקום".

 

החשיבות הזו מתבטאת גם במקומות קבועים, בשולחן המשפחתי, בכיתה. מאוחר יותר בחיים, הכיסאות הם ביטוי לכבוד, יוקרה וסמל סטאטוס. כך, למשל, הכיסאות השמורים. ב"ראשס" הכיסאות חיים ומספרים בכל פעם סיפור חדש - על המעגל והשבר, על זוגיות ונפרדות, על סדר וכאוס, על צורות חיים.

 

המילה "ראשס" (Rushes) במשמעותה האחת היא ריגושים, ובמשמעות נוספת - דחיפות. במשמעות הפחות פורמאלית היא גם חומר-גלם (במובן הקולנועי מדובר בחומרים המצולמים שמהם עורכים סרט). היצירה "ראשס" עונה לכל ההגדרות האלה: היא רצף אסוציאטיבי, כמו יצור המשנה צורה. כל רעיון ממשיך ומתגלגל, כמשפט ללא סימני פיסוק, בתנועה ארוכה ופועמת במקצבים כתקתוק שעון. כל פרגמנט הוא סיפור בפני עצמו, וגם מבוא לסיפור מתהווה.

 

ועדיין לא אמרתי מילה על הרקדנים שהפליאו בנוכחותם, ולא על התלבושות המדויקות והתאורה, ולא על הווידיאו שקיפל את שפת התנועה לגודלו של מסך, ולא על הכוריאוגרפיה שאין להוסיף עליה ואין לגרוע ממנה. יש דברים שיפה להם מראה עיניים.

 

מה שכן, אמרתי אחר כך למאיה, פעמים רבות יצירות נובעות מכאב ומגרדות את המקום הזה. אנו פוגשים אמנות כדי להזדעזע. והנה יצירה מעוררת לא פחות, פיוטית, יפה ומלאה בהומור, חמלה ובאהבת חיים. לא תרוצו לראות?