אני זוכר כאילו זה היה אתמול את הפעם הראשונה שעיצבתי גוף תאורה. זה היה כשעבדתי על התכנון ועיצוב של אקא סושי בר. הלקוחה רצתה פנג שווי ואני חייכתי מבחוץ ובפנים רציתי למות. בכל זאת פתחתי ספר וקראתי קצת על התורה הסינית להרמוניה בעזרת ארגון חפצים. שם למדתי שפעמוני רוח יביאו רוחות טובות, אז לקחתי צינורות אלומיניום והפכתי אותם לחלילי רוח מוארים. תלינו 100 מהם מעל הבר האדום והארוך. כשהרמנו את המפסק קרה הקסם, שמעתי את האור- קול מתכתי צלול, מיד אחריו הופיעו טיפות אור מרצדות - גשם.

 

(מנורת הגשם באקא סושי בר)

 

בלי להרגיש פתאום נהייתי פואטי. נו, זה מה שההתעסקות במדיום הזה עושה לי. חם בפנים עם סופות ברקים לפרקים. אני מודה שעיצוב בכלל עושה לי חם בבטן. אבל ההתעסקות בתאורה פתחה בפני עולם חדש שלא הכרתי עד אז.  לפעמים זה הרגיש לי כמו אופנה או תכשיטנות אפילו. תלוי על מה עבדתי באותו זמן.

 

(מנורת עלי פורצלן בסאקורה תל אביב)

 

זה היה תחילתו של המסע שלי אל האור. אל דאגה, אני ציני מידי לניו אייג’, ובהחלט הכוונה היא לאור פיזי. מושג מעניין - "אור פיזי". באדריכלות אור נתפס כחומר פיזי בדיוק כמו בטון. הגיוני.
איפה היינו? אה, כן, אור.


עיצוב תאורה עבורי משלב כל כך הרבה רבדים שזה אף פעם לא משעמם. חומרים וטקסטורות, תהליכים וגימורים, חישמול ואלקטרוניקה (לעיתים מסובכת להפליא - עיין ערך לדים), שקיפויות, צללים והארה (שטיפה, ספוט או בלינג), צבע וצורה (של הגוף ושל האור) - אין רגע דל.


לא הרבה אחרי החוויה התל אביבית הנ"ל סגרתי ת’בסטה וארזתי מזוודה. נסעתי למלבורן לעשות תואר שני בעיצוב תאורה והתנהגות בסביבה הבנויה. באנגלית זה אכן נשמע יותר טוב.

 

(אורה -- פלטפורמה אינטראקטיבית לתאורת אווירה)

 

בימים אלו אני עובד על קולקציה חדשה, שבניגוד לקודמותיה מתמקדת בוואריציות של אלמנטים כמעט זהים, קונסטרוקציות ברזל וסרטי בד. לפעמים זה מרגיש כמו בתיה עוזיאל אבל בניגוד לאלילת העשה זאת בעצמך מילדותינו, הרגעים הבאמת מרגשים קורים בדרך כלל כשלא הכנתי כלום מראש - כן, לפעמים יד המקרה וההתנסות היא זאת שמדליקה את האור. בנורה שמעל לראש.

 

(קדו קולקשיין)

 

המשך יבוא...