לעשות מוזיקה מבלי לדעת לנגן

 

 

היה זה הלילה האחרון של חופשת האביב 92', וקייטי פינץ’ עמדה לחזור לקולג’ המבאס שלה בניו-יורק לאחר שהתארחה אצל חברה בקליפורניה. במסיבה רועשת ומלאה אנשים זרים עמוסי קעקועים ופירסינג, היא שקעה לתוך ספה, לגמה מרטיני ותהתה איפה החברות שלה. ואז התיישב לידה בחור.

 

בסוף הערב היא העזה לבקש ממנו סיגריה, והאהבה הוצתה יחד איתה. אבל היא עדיין הייתה צריכה לחזור הביתה למחרת בבוקר. מדינה שלמה הפרידה ביניהם. אחרי חצי שנה, כשחזרה לקליפורניה, היא התקשרה אליו. הוא אמר לה "יש לי משהו בשבילך". הם נפגשו, ראו סרט בטלוויזיה עם חברים, וכשהסרט נגמר הם פרשו לחדר השינה, הוא הכניס קלטת לטייפ, אמר "הכנתי לך אוסף" ולחץ Play (הסיפור המלא והמיקסטייפ המצויין שנלווה אליו נמצאים בבלוג Cassette from my ex, שאוסף סיפורי מיקסטייפ).

 

תרצה או לא, בסופו של דבר אתה חי בעיקר בתוך הראש שלך. בתוך מרחב סגור, כשגולגולת בעובי 6 מילימטר מפרידה בינו לבין שאר האנשים (6.5 מ"מ לגברים, ליתר דיוק, ואצל נשים 7.1 מ"מ). אתה מבין את עצמך נהדר בלי צורך במילים. אבל כשאתה רוצה להסביר למישהו אחר רצון, כוונה או רעיון שברורים לך לגמרי בתוך הראש - כאן מתחילות הצרות.

 

לכל אחד יש את דרך התקשורת המועדפת עליו. עבורי ועבור מיליוני אנשים שמוזיקה ממלאת (כמעט) את כל עולמם, הדרך המועדפת היא שירים. פעמים רבות אני מוצא, שהדרך המדויקת והמתאימה ביותר להסביר למישהו איך אני מרגיש או מה אני חושב היא דרך מוזיקה. אני לא יודע לנגן ולא לשיר, אבל מצאתי פתרון. אם מי שלא יודע לעשות מלמד, אז מי שלא יודע לנגן - עורך.

 

אני מכין מיקסטייפים - אוספים מוזיקליים בעריכה אישית - בערך מגיל שמונה, ולא הפסקתי עד היום. הפורמט השתנה מקלטת לדיסק ומדיסק לקבצים דיגיטליים, אבל התחושה האישית לא השתנתה. ערכתי מיקסטייפ לרגעים שבהם אני עצוב ולרגעים שבהם אני מלא שמחה; מיקסטייפ לנערה שחיזרתי אחריה, ומיקסטייפ לשברון הלב שהגיע אחר כך; מיקסטייפ לחבר שנסע לחו"ל ומיקסטייפ לנסיעה עם חברים.

 

מיקסטייפ הוא לא סתם אסופה של שירים - הוא מכתב, הוא קולאז’ מוזיקלי שעולה על סך חלקיו, כשהוא עשוי היטב. כמו שיחה, מסרון או צ’ט בפייסבוק, מוזיקה היא בבסיסה כלי שמכיל את המסרים שאנחנו רוצים לתת למישהו אחר. ואוסף שנערך ביד, עם מחשבה ורעיון מאחוריו, הוא יצירת אמנות אישית.

 

יותר מזה - המיקסטייפ הוא גם כלי מהפכני בתולדות המוזיקה. עד שנות השמונים, אז נפוצה הקלטת ואפשרות ההקלטה עליה, המאזינים היו סבילים וצרכו רצף שנקבע על ידי אחרים: עורכים ברדיו, או מי שקבע את סדר השירים בתקליט או בהופעה. פתאום, השליטה עברה למאזין. כל מי ששכב במיטה לפני השינה עם אוזניות ודמיין שהוא שדרן רדיו, הפך להיות כזה. המיקסטייפ נתן למאזין נטול היכולת המוזיקלית את היכולת לתקשר בצורה מוזיקלית בלי לדעת תו אחד. לשיר בגרונו של אדם אחר.

 

הזמרים שאנחנו בוחרים לכלול באוסף אומרים טוב מאיתנו את מה שאנחנו רוצים לומר: שני צדדים של שלושים דקות ותדעי מי אני, מה חשוב לי. הנה, זו המוזיקה שאני שומע, אלה הדברים שבהם אני מאמין, זה מה שאני רוצה לעשות איתך. הענקת מיקסטייפ לאדם שמוצא חן בעיניך היא דרך אינטימית ונהדרת להעביר המון מידע בזמן קצר מאוד. אם תמונה שווה אלף מילים, מיקסטייפ שווה אלף תמונות.

 

בחברות מסוימות באפריקה אין דבר כזה "אני לא יודע לשיר". כולם שרים. המוזיקה היא כלי חברתי או פולחני, ולאו דווקא "אמנותי" במובן המערבי המקובל של המושג (כזה שמניחים על הקיר ומתפעלים ממנו ממרחק בטוח, בלי להשתתף חלילה). המוזיקה היא כלי תקשורת שווה לכל נפש. אם אתם רוצים לבטא את עצמכם מוזיקלית, אבל לא יודעים לנגן - בזכות מהפכת המיקסטייפ, שממשיכה להדהד, אין יותר דבר כזה "אני לא יודע לשיר". תכינו מיקסטייפ לאדם שאתם אוהבים.

 

גיא חג’ג’, שדרן ברדיו מהות החיים , מגיש מדי יום רביעי ב-13:00 את התכנית "שניים בצהרים - בסימן שאלה" עם יוסי בבליקי